מופעי המשפט

המשפט הוא אחד ממופעי הראווה הפרפורמטיביים שבהם היחסים בין אדם לריבון מציגים עצמם לעולם. יש לו מבנה, שפה, תפאורה וכללי טקס ואף שהוא נוגע בחיי כל אדם, רק מעטים בקיאים בהלכותיו. בהיותו הפונקציה השלטונית של עשיית סדר ("משפט צדק") לשם אכיפת שלטון החוק, להכרעות או לתקדימים המתקבלים בבית המשפט יש השפעות ישירות על חיינו, תוך שהם משנים או משמרים סטטוס קוו. יתרה מכך, משפטי מפתח בהיסטוריה הופכים מכוננים בהבניית תודעה קולקטיבית של חברה או אומה ומבעדם משורטטים שאיפותיהן וגבולותיהן האידיאולוגיים, הלכה למעשה (ממשפט סוקרטס למשפטי האינקוויזיציה, ממשפטי נירנברג למשפטי או.ג'יי סימפסון, אם למנות כמה בודדים).

עד השנים האחרונות דומה שעולם האמנות עסק במערכת המשפט רק כשהיה בבית המשפט עצמו, לרוב בשל סוגיות של חופש הביטוי (הפעלת צנזורה) או של זכויות יוצרים. אך נראה כי בעשור האחרון הפכה הזירה המשפטית עצמה לנושא מחקר ופעולה אמנותיים, אם בכדי לסמן ולהצביע על עוולות מערכתיות אשר מקופלות בין השיטין של מערכת המשפט, אם ככלי המספק באמצעים אמנותיים ראיות משפטיות, או כאמצעי של תיווך והנגשה של ההליכים המשפטיים לציבור. מתוך הפרקטיקה שלו, ובעזרת דוגמאות של פעולות שנעשות על ידי אמנים ברחבי העולם, האוצר והעו"ד אבי פלדמן שוטח במאמר בגיליון זה את משנתו באשר לפוטנציאל האקטיביסטי הטמון במפגש בין דמיון אמנותי לבין דמיון משפטי.

העבודות המופיעות בגיליון נוגעות בעולם המשפט, בדימויים ובסוגיות עקרוניות בהקשרו, במגוון אופנים. מקרה מבחן פרטיקולרי המופיע בגיליון, של מפגש עולם האמנות הישראלי עם מערכת המשפט, הוא זה של השתלשלות המאבק המשפטי שטרם הוכרע בין עיריית ירושלים לגלריית ברבור. מקרה נוסף, אשר הוצג בגיליון "מעקב" של 'הרמה' וניתן לראותו כאן, הוא פסק הדין מאיר העיניים של השופטת רות רונן הדוחה את תביעת מוזיאון תל אביב בעניין הסרט Watchmen והינו מסמך מרתק המשרטט תובנות על עבודת האמנות מבעד עיני המשפט. בשניהם, בצורות שונות אחד מהמקרה של השני, בעל הכוח עושה שימוש במערכת המשפט ככלי להפעלת צנזורה במישרין או בעקיפין. העונש מתגלם לא בהכרח בגזר הדין אלא בהתשה הנגרמת מההליך המשפטי הארוך והנטל המהותי שלו על אמנים. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר כאשר בצד התובע מצויים מוסדות גדולים שמצוידים ממילא בעורכי דין ויועצים משפטיים והם משתמשים בהליך המשפטי הארוך והיקר גם ככלי הרתעה עבור הנתבעים כמו גם עבור שדה האמנות כולו.

מספר עבודות בגיליון מאירות פנים שונות במשפטים מכוננים בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל כגון משפט דרייפוס ומשפט אייכמן ושואלות, בין היתר, על חלקן בעיצוב תפיסת זהות ותודעה קולקטיביות ועל מעמדן הספקטקולרי והפרפורמטיבי.

עבודות או גופי עבודה נוספים מעמידים במרכזם השתלשלות של סיפור פשע שהמשפט הוא רגע מכריע בהם בין החטא לבין העונש. בחלק מהמקרים העבודות חושפות את הממד האינדוקטרינטיבי של מערכת המשפט ואת האופנים בהם תפיסות עולם מובלעות בו ועוולות משתכפלת דרכו באופן מבני.

חלק מהעבודות מצביעות על היותו של ההליך המשפטי פרוצדורה אדמיניסטרטיבית מקודדת, ליודעי דבר, שקל למי שאינו בקיא בסמנטיקה ובנהלים שלו ללכת בהם לאיבוד. בין העבודות הרבות שראינו דרך הקול הקורא (לאו דווקא אלו שמוצגות לבסוף בגיליון), המונח קפקאי, אל מול מסדרונות החוק ושערי המשפט, עלה חדשות לבקרים. בגיליון עצמו מוצגות מספר עבודות שעוסקות באי נגישותו של החוק, ובשאלות של צדק כיעד או כאידיאה הרחק, הרחק, מהישג היד.

אם לא יידחה שוב בדקה ה־90, ואחרי דחיות של קרוב לשנה, ביום עליית הגיליון אמור להתחיל שלב נוסף במשפטו של רוה"מ נתניהו – דיון מענה על כתב האישום. מעניין לעקוב עד כמה התקפה על, או החלשה של מערכת המשפט יעמדו במרכז המערכה הזו; האם המשפט יהפוך לאבן יסוד מכרעת בנרטיב הישראלי ומה תהיה השפעתו על המפה הפוליטית בארץ ועל החיים שלנו כאן.

תודה לכל המשתתפים.ות בגיליון ולכל האמנים.ות ששלחו הצעות לקול הקורא. תודה לחואן חוזה גרסייה פניירו ולאורי גרשוני על הנכונות והנדיבות לשתף בעבודות של משה גרשוני, תודה גם לאפרת לבני על הזמן והמחשבה.

שתזכו לחסד ולרחמים, שיטוט נעים,

רינת אדלשטיין וטל יחס

עורכות הגיליון