צפנת פ. (שם עם חור)

מאד שמחתי על ההזמנה של מגזין הרמה להשתתף בגיליון שמוקדש לפענוח. וכך הגעתי לכנות בשם צפנת פ. את כתיבת ההסבר במשחק מילים די טריוויאלי שגם נשמע כמו שם של בת וגם הכינוי התנכי של יוסף פותר החלומות, המפענח של המלך. וגם במקרה השם של בן זוגי.

בחרתי את העבודה שלי מ־1975, הרג פינגווין, נהרגה נזירה שכמו עוד כמה עבודות מהשנים 1976-1974 היתה נקודת מוצא שבריחוק של כמעט יובל כבר מתלכדת עם נקודת הסיום. מוצא העבודה הוא בדיחה ששמעתי ונתקעה בראשי וכיוון שהעבודה עוסקת בתוצאות הסיפור הנה גוף הבדיחה עצמה: אופנוען מגיע לבר של אופנוענים ושואל: תגידו, יש פינגווינים בסביבה? עונים לו: לא, למה? והוא עונה: אה, אז דרסתי נזירה.

כמובן שהיות הבדיחה דורסנית וויזואלית מאוד – וידוע שהמוסד הלשוני של הבדיחה נבדק ונמצא אלים – והיא אודות בלבול בצבעי שחור ולבן של שתי פיגורות שונות, בלבול שהיה, שהינו קריטי. בפרט בלבול בין פיגורה שהיא באופן מהותי אישה לפיגורה של חיה, מין ציפור, (יש לי אחות בשם צפורה). כבר היו לי צבעי אדום ולבן מהפסוק "גדי בחלב אמו" שהופיע ללא שלילה כלומר עם ההתבשלות של זה בזה, גם של אימא וילד, גם של בשר\אדום וחלב\לבן. ב־1974 עשיתי כתובת קיר גדולה בגלריה הקיבוץ בצבעי הצירוף של לבן ואדום־ורוד. כמו שדתיה בן דור מלמדת בשיר ילדים על תוצאות של ערבובי צבעים. ב־1976 כבר תגיע העבודה ה' צבעים. שני הצמדים הצבעונים יחזרו: למשל דם בשלג. למשל ברבור שחור באגם קפוא. אדום ולבן. לבן ושחור. וכו'. היו עוד צמדים שציינתי בגוף העבודות המוקדם, בשנים הממש ראשונות: המלט\המלך – הדיאלוג הזה, אבל ללא התוכן הדיבורי – דג וציפור, יונה ותן, טלה כפול ראש, ארנבת ברווז, Cut-cataract, כאלה… בורחס מתאר כך את שלל האפשרויות של האלמוות: "….כאוס של מילים הטרוגניות, גוף של נמר או של שור, שמשמשים בו באנדרלמוסיה מפלצתית שיניים, איברים וראשים המתחברים זה לזה ודוחים זה את זה…." (מתוך הסיפור ״בן האלמוות״, עמ׳ 15).

אינטואיציה חשובה בדיעבד הייתה בחירת הדימוי שייצג את הסקנדל של התאונה־צילום של מאוורר תיקרה. בשחור לבן. המאוורר היה "תנועה תקועה". תנועה תקועה גם של משמעות, גם של נראות. הוא נכח בשם העדר הנוכחות של הפיגורות מהבדיחה. בדרכו הוא עמד בשביל (הסכנה של) הריקון או המוות של הדימוי. קרה משהו (בבדיחה) שהוא שבר של ייצוג ("למה מי מת?"), שהוא מחוץ לייצוג, של מה שלא ניתן לייצג אותו. (במקום השם "דלות החומר" הייתי בוחרת בשם "דלות הייצוג", זה היה מיטיב להסביר את העבודות שלי). בכל אופן נהגתי להסביר שהמאוורר, או הוונטילאטור, הוא אובייקט שעושה רוח. 

עוד אחר כך, עלה בדעתי, שהלוגו של הוצאת הספרים פינגווין שהוא דימוי גרפי של פינגווין בתוך מעין מנדלה או תיבה אליפטית, בצורה של ביצה, יעמוד בשביל הניראות של החיה\ציפור הזו, ובמקום נזירה שורטטו מספריים־שגוזרים. שעושים פעולת גזירה. נזירה\גזירה. גזירת חור בנייר היא פעולה בולטת בעבודה Peeping Tom מ־1976, החור מקבל זיהוי – הוא עמדה של מציצנית. מלמעלה ומלמטה לחור שהוא באמצע הטבורי של העבודה (גם טבור הבטן הוא חור שנקשר) בניתי קולאז' של "אמצעי ראייה" מצילומים: של רימונים (שעניינם דעת, אולי, ועניין של "מלאות") ושל מוצצים־מה שמפייס ומפנק את הפה התינוקי. אחר כך התמשכו מתוך הפה והעין, החורים בפנים שלנו, אברי קליטת החושים, גם דימויי החיתוך והקשר של חיתוך\חיוך. כמו אצל המונה ליזה ו\או הג'וקר (אבא שלו חתך לו את הפה). והחלטתי לצלם את החתכים שהפכו משך השנים מצלקות אדומות לצלקות לבנות על אזורי הירך והזרוע של נערה מתבגרת. כל הזכויות להסבר על הסימפטום המשונה הזה שיש לנערות מתבגרות נמצא בספר החלוצי של סימון דה בובואר "המין השני", חלק ב'. הנה ציטוט: "…הגישה הזו ניכרת באופן הברור ביותר בהשחתה העצמית השכיחה בגיל הזה. הנערה עלולה לחתוך את עור שוקיה בסכין גילוח…" (ע' 127). וזה אומר לנו משהו על טבעו של הסימן המשונה הזה, הסימפטום (כאן, הצלקת) שהוא גם אירוע גופני, וגם סימן שמובנו עשוי להיות נסתר אבל הוא (כסקנדל) נוכח. כמו עקבות של צבע אדום בשלג… או עפרון אדום על דף נייר לבן. קראתי לעבודה כתב יתדות (2010), כי זה כתב חריתה, חיתוך של פני השטח. כי למדו לפענח אותו ולגלות את סודות קריאתו וכתיבתו, וכי במשפחה שלי ישנו מישהו שיודע לקרוא את הכתב הזה (אח שלי, ולאחותי האחרת יש שם שהוא פאלינדרום בכתיב לועזי – Ada.  אפשר לקרוא אותו בשני הכיוונים וככזה הוא גם "תנועה תקועה").

וב־1976, בעבודת קולאז' עם דימוי מתוך הסרט "שעת הזאבים" של אינגמר ברגמן העתקתי פסוק מהתנ"ך, מירמיהו: "כי עלה בחלוננו". והושמטה מילה: מוות. משפט עם חור. עבודות מחוררות.

מיכל נאמן, תל־אביב, 2021

–

מיכל נאמן היא אמנית ישראלית בוגרת המדרשה למורים לציור ואוניברסיטת תל־אביב בחוגים ספרות כללית ותולדות האמנות. השתלמה בבית הספר לאמנויות ויזואליות בניו יורק. פרופסור אמריטה במדרשה, הפקולטה לאמנות במכללת בית ברל. לימדה גם בלימודי ההמשך בבצלאל ובאוניברסיטת תל־אביב.

החלה להציג ב־1972 והציגה במספר רב של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם. נאמן כלת פרס ישראל לאמנות פלסטית ב־2014.