המוזיאון הלובוטומי

גלית אילת | המוזיאון הלובוטומי

חלפו כמעט שלושים שנה מאז פרסמה רוזלינד קראוס את חיבורה רב-ההשפעה "ההיגיון התרבותי של המוזיאון הקפיטליסטי המאוחר", שזיהה מגמת עליה הן בפיזור חפצי תרבות מאוספי המוזיאון והן באופי התאגידי בו הם מנוהלים. היום נהנים המוזיאונים מפופולריות שלא זכו לה מעולם; באמצעות אסטרטגיות של גיוס וניהול קהלים, הפעלת פרקטיקות של הדדיות, שוויון ואינקלוסיביות, הכנסת אורחים בעלת רטוריקה שוויונית, הפכו המוזיאונים לנחלת העם ולמקדש שלו.

בעקבות העידן הפוסט-קולוניאלי ותהליכי האמנציפציה, המורשת התרבותית מוכרת היום באופן מפורש כסחורה ציבורית המיועדת להיות מנוהלת על ידי רוב בעלי העניין בה, ולהסב להם הנאה.

כיצד ניתן לאמוד את ערכן של מגוון הפרקטיקות בהן עושה המוזיאון שימוש, בהן אפשר למנות טקטיקות אירוח, שימוש בטכנולוגיות הפונות אל החושים, מכילות ומשתפות, כאשר רוב המוזיאונים עדיין משמרים חוסר הלימה בין המסרים הדמוקרטים של אולם התצוגה אל מול הניהול ההירככי של הארגון? בנוסף על ההפרדה הפיזית והוירטואלית בין הארכיון והאוסף של המוזיאון, שביניהם אין ממשק משותף – בדומה למוח שעבר ניתוח לובוטומי? בפועל, חפצי האמנות מופרדים מהקשרם ההיסטורי והביוגרפי, ומשאירים את ציבור המבקרים עם הערך האמנותי או החושי בלבד של החפצים. מתוך כך עולה השאלה מה הערך בהפעלת פרקטיקות של הדדיות, שוויון ואינקלוסיביות כאשר המוצגים אותם הם מפרסמים אינם מקבלים את אותו הטיפול?

ההרצאה בוחנת את אתוס האינקלוסיביות של המוזיאונים ושואלת מדוע עלינו להפנות עין ביקורתית לתצוגות המתבצעות תחת הצהרה זו.

–

גלית אילת היא כותבת ואוצרת, החל משנת 2022 היא מנהלת את מעבדת האמנות לאקולוגיה עתידית, בחצבה שבערבה התיכונה. אילת היא המנהלת מייסדת של האקדמיה לאמנויות העולם שבקלן בגרמניה (Akademie der Künste der Welt), וכן של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. אילת ייסדה מספר פלטפורמות כגון; המגזין המקוון "מארב"; הארכיון הנייד, וסדרת הסמינרים הניידים מרחבים לימינליים. היא אצרה והיתה שותפה לאוצרות של פרויקטים בינלאומיים כמו הביתן הפולני בביאנלה ה-54 של ונציה; סלון ה-32 באוקטובר, בלגרד; והביאנלה ה-31 בסאו פאולו, ברזיל. היא עבדה כאוצרת עמיתה בכמה מוזיאונים באירופה ובבלקן. אילת היא זוכת מלגת עמיתה של קרן קית' הרינג לאמנות ואקטיביזם לשנים 2017-2018 בבארד קולג', ניו יורק.

–

כנס ירושלים לאמנות #7 הוקדש למקומה של אמנות ביחס לסוגיות פוליטיות, אקלימיות וטכנולוגיות בינלאומיות ומקומיות. ההרצאות עסקו בשימוש אמנותי באלגוריתמים וטכנולוגיה לזיהוי רגשות, בחיבור בין אמנות לתהליכים ביולוגיים (ביו-ארט), בתגובות של אמניות.ים ומעצבות.ים למשבר האקלים ובשפת מחול של מפגינים. בנוסף נערכו שני פאנלים בנושאים אקטואליים: האחד הוקדש לתערוכת הדוקומנטה שהוצגה בקיץ בקאסל שבגרמניה, ועוררה דיונים ושערוריות רבות, והשני הוקדש למצבם של אמניות.ים בשעת חירום, מלחמה ופליטות, בהשתתפות אמני.ות מהמרחב הפוסט סובייטי.

כנס ירושלים לאמנות נוסד ביוזמת פסטיבל ״מנופים״ וכתבי העת ״ערב רב״ ו״הרמה״, במטרה לחבר בין מוסדות להשכלה גבוהה לבין אמנים, אוצרים, מנהלים אמנותיים ואנשי מקצוע מעולם התרבות. כנסים קודמים עסקו בנושאים ״חתימה״, ״מה עושים עם אמנות?״, ״בירור יתרה״, ״תכסיס״, ״רגע האמת״ ו"גודש".

אוצרי ומנהלי הכנס: רינת אדלשטיין ("מנופים", ״הרמה״), ד״ר רונן אידלמן ויונתן אמיר (״ערב רב״)

הפקה: אלינה אלכסה אוסיפובה