גזרת יסוד

תחילתה של עבודה זו נעוצה במפת הר ציון משנת 1949 שמצא רועי כהן בתיק ארכיוני. המפה, שבאופן עקרוני אמורה הייתה להנכיח את העוצמה שאחרי קרבות ולהיות מפה רשמית של מנצחים, סומנה בטוש בעבודת יד, מלאה במבע אישי. באופן מובהק הובלט בה מתחם קבר דוד/נבי דאוד וסומנו בה חצים ונקודות המכוונים כולם לשם. כהן רואה בפעולת הסימון הזו עדות לנקודת מבט אישית. הוא מבקש בעבודתו לעקוב אחר המתח שבין מסמך רשמי לבין הפעולה הידנית, להתחקות אחרי הקו שצויר בידי אדם מסוים וליצור מפה חדשה שמבוססת על המפה המקורית ובו בזמן מנכיחה באמצעות חוט תפירה אלמנטים של הסתרה, חשיפה והדגשה בהר ציון.

בד היוטה הסינתטי משמש לעיטוף של גדרות ופיגומים ולהסתרה של מבנים חדשים שעתידים לקום על קרקע מסוימת. אולם, בשל הרכב החומר החשוף, הניילון והחוטים שמרכיבים את הבד נפרמים בקלות ונהרסים במהרה. לכן, בד היוטה מגלם דבר והיפוכו: את השאיפה להסתיר דבר־מה ואת גילויה של אי־האפשרות לעשות זאת. התפירה של כהן מתבצעת על יריעת יוטה שלמה. הוא מחבר באמצעותה בין התעשייתיות לעבודת היד ובין הדו־ממדיות של המפה להבלטה הטיפוגרפית שנעשית באמצעות החוט. זו תפירה שלא נועדה לחבר בין שתי חתיכות, שכן פעולתה היא כשל רקמה, ומכאן שהיא מדגישה את מה שדורש תיקון, את הפצע שקיים בלב המפה האחת. המפה של כהן מנכיחה את הכאב הרב שטמון במקום: את השכבות, את התסבוכת, את המבנים שנבנו לייעוד אחד והפכו למשהו אחר, את הסיפורים ואת המעשים שהתחוללו בו המתגלים ומתכסים כל העת.

האנתרופולוג והמשורר זלי גורביץ' הטיב לתאר זאת בספרו ׳על המקום׳:

"מקום פירושו לא רק התחלה אלא גם סיום; יש לסיים

אותו, להופכו למסוים, בעל צורה מסוימת – זה מה

שממקם מקום, שׂםׂ נקודה, מתחיל פרספקטיבה, מושך

קו אופק, יוצר עולם, בורא דמות, תולה תקווה, מקדם

עלילה. באופן אחר, סיום משמעו שיבה, כמו בחזרה־על,

ביצירה של שגרה, כמו גם בחזרה־אל, בשיבה, באפשרות

לחזור, לסמן דרך חזרה. ]…[ בשני מובנים אלה, של

התחלה וסיום, יציאה ושיבה, מקום הוא נתון ויצירה;

אי אפשר בלעדיו ועדיין הוא תלוי הקמה, לא רק במובן

הפיזי ]…[ אלא במובן התרבותי – יצירת והנחלת

שפה, טקסט, מיתוס, היסטוריה, אתוס, גבול, חוק.

המושג החברתי־תרבותי, שיח ושיחת המקום, הכרוך

ביחסים ובקשר, גם אם יחסי איבה או קשר שלילי,

הוא המגדיר פיסת קרקע, נקודה, נוף או מבנה כלשהו

כמקום. מקום מוקם וממוקם בין אנשים, בתוך מושגים,

ופותח את עצמו בכך לשונ תּוּ ולהשתנ תּוּ, ליחסי תּוּ

תרבותית, ולהמצאה אנושית בלתי־נדלית." ¹

 

¹ זלי גורביץ', על המקום, רעננה: עם עובד, תשס"ז 2007- , עמודים 10 – 11 .

*

הטקסט נכתב על ידי רינת אדלשטיין עבור קטלוג התערוכה להאמין בהר ציון, פסטיבל מנופים, יולי 2024

 

–

רועי כהן יוצר מיצבי מולטימדיה העוסקים בתרבויות וזהויות שונות בחברה הישראלית. בעבודותיו הוא משלב פיסול, צילום, וידיאו וסאונד המרכיבים מיצבים, דרכם הוא מציג איקונגוראפיה מקומית, שבאה לייצר שיבוש במצב הסטטוס קוו של זהויות החברה הישראלית. עבודתו מעלה שאלות הנוגעות לדיאלוגים אפשריים בין קבוצות שונות, ולמקום שהאמנות עשויה למלא בדיאלוגים אלה בתוך החברה הישראלית.

כהן משתמש גם ברדי מייד (Ready Made) מטופלים, המתעוררים לחיים בעזרת טכנולוגיות קינטיות וסאונד. עבודותיו של כהן מעלות תחושות של שליטה ואלימות, המצביעות על מקומות בלתי צפויים בהם עלולות תחושות אלה לצוף במציאות הישראלית היומיומית.

כהן השתתף בתוכנית הרזידנסי השנתית של ארטפורט תל אביב, ובתכונית הרזידנסי הדו חודשית של סמינר הקיבוצים.

כהן בוגר התוכנית לתואר ראשון במחלקה לצילום של מכללת ויצו, חיפה, ותואר שני באמנויות (MFA) של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים.

העבודות שלו הוצגו בגלריות ומוזיאונים שונים בארץ, ביניהן מוזיאון תל אביב לאמנות, משכן האמנים הרצליה, ארטפורט תל אביב. כהן זוכה פרס קרן יוצרים משרד התרבות (2023),פרס רפפורט(2021), קרן רבינוביץ (2021),פרס הצטיינות של התואר השני בצלאל (2019). עבודותיו נמצאות באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות ואוספים פרטיים. 

www.roycohen.co.il