ההגיון השמעי

סדרת עבודות זו, המאורגנות כמערכת אחת, מבקשת לעקוב אחר המתודולוגיה שפיתח דוד הכהן, או בשמו הידוע יותר, 'הרב הנזיר' (1887).

הרב הנזיר נקרא כך משום שגזר על עצמו מנהגי נזירות יהודיים: לא גילח את שיער ראשו, לא אכל ענבים או שתה יין, לא נטמא בטומאת מת. את נזירותו הבין כשלב הכנה לקבלת נבואה. יתכן שתרגל את הנבואה באופן מעשי כאשר שהה לפרקים במדבר יהודה בשנות העשרים של המאה הקודמת.

בספרו החידתי 'קול הנבואה', הוא מביא את עיקרי שיטת 'ההגיון העברי השמעי'; מנגנון הכרתי שהרב הנזיר מצביע עליו ומסמן אותו לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה היוונית והכתבים היהודיים. התבוננות מפתיעה זו, המכנסת בכפיפה אחת את הדת והפילוסופיה, מתאימה לדמותו ההיברידית של דוד הכהן: רב שהוא גם נזיר וגם פילוסוף; בוגר ישיבות וולוז'ין וסלובודקה, דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת בזל.

הספר כתוב פסקאות קצרות ותמציתיות, המונחות אחת לצד השניה כאינסטליישן, ללא מילות הסבר או קישור לוגי. זהו מבנה אנלוגי, המקיים קשרי דומות ושוני בין פסקאות מובדלות, הרמטיות, בעלות היגיון פנימי נפרד. דומה שמבנה זה נבחר, מכיוון שהרב הנזיר ביקש לגלם את משנתו הפילוסופית באופן הכתיבה שלו: הוא ביקש ליצר מערכת הגותית\פילוסופית שפועלת באותו אופן שאותו היא מנסחת ומתארת: לא לדבר על הדבר אלא להגיד אותו.

ה'הגיון העברי השמעי' הוא אופן קליטה של העולם, שמעדיף את השמיעה על ההתבוננות. משנתו של הרב הנזיר מתייחסת לשפה, לצורת השפה, ולהשפעתה על תפיסת העולם. (בכך הוא מצטרף לקבוצת הוגים כויטגנשטיין, קסירר ואף חומסקי, שהגותם נסובה על נושא זה). דוד הכהן ביקש לכתוב את השפה ולא לדבר עליה; להקדים את העולם לשפה ולא את השפה לעולם.

בקבוצת דימויים אלו ניסיתי 'להפעיל' את משנתו ההכרתית על דמותו של הרב הנזיר כמושא התייחסות.