לילה לפני פתיחת התערוכה

נוכח האסון המתקרב, החלל הופך לתיבת נוח. מעבדה של זיכרון. בחיפזון לחוץ ומאולתר, האמן  ביקש להבריח את העולם לתוך המקום הזה, לכלוא משהו מממנו בפנים, להתקין התחלה חדשה ועקורה-מטֶבע, לאצור פריטים ורקמות במשך הימים או השנים, ומחר הפתיחה. העולם בחוץ כבר גווע, ומישהו הגיש אל שפתיו של האמן ראי והניח לנשימותיו האחרונות להסתמן על הזגוגית, עד מחר, לפחות עד מחר. העולם הולך ושוכח, והאמן נעל את המעבדה ומשנן את פריטיו כתפילה ממרחק.

מלכתחילה היו הפריטים בגדר נבואה על מותו. הם, הוא ידע, יאריכו ימים אחריו. על כך אהב אותם; ובשעות הללו, כמעט שכתב על פתק את מילותיו של אבות ישורון:

מי יעשה את עבודת הזיכרונות?

מי יאר מצוקה ומצוגה,

מי יצֵג הללו בלילה,

מי יכול?

אבל סימני ההזנחה מצטיירים בכל פינה, גם אם עודם סמויים מעין, גם אם עטויים עדיין בכסות ההבטחה של המחר. מזה זמן מה האמן מתרשל בפולחניו הקטנים של הזיכרון. כבר שעות ארוכות שאינו מנקה, מסדר, עורך ומקטלג. חדר התצוגה המוכן, שאיש לא ביקר בו עדיין מעולם, הולך ונעשה למשהו אחר. החפצים הנטושים מסובבים במחול של אבל. הוא מעולם לא טרח לסדרם בזוגות, שכן אפשרות הריבוי הטבעי לא עלתה בדעתו. הוא כבר הסתלק, אבל הם מוצאים זה את זה בכל זאת, והלילה הנצחי של המעבדה, הלילה שלפני הפתיחה, הופך ללילה דיוניסי ארוך של זיווגי-שעטנז ולידות-כלאיים. הזמן פורץ אל המעבדה ומחלל את מזבחותיה ברעבונותיו העתיקים. קוצר רוחו מחיש את הריקבון אל הגופה של החומר ועוטפָהּ בתכריך של פטרת וכורה לה קבר של בוץ. אם היתה זו מצבה, כי אז האזוב התפרא בחריציה וכיסה שמות ושנים. האמן ביקש צורה לזֵכר, אבל הפריטים מחוללים בצלמו את השכחה, בחסותו של הזמן: רק שעות עד לפתיחה, עוד שעות עד לפתיחה.

בלילה שלפני, הפריטים זוכרים. הם זוכרים את השכחה, חוגגים אותה. הם הקורבנות שלה, מקדישים לה את גופיהם הנהרסים, מדקדקים בטקסיה, משחקים בשארית כוחם את מחלתה. רקמותיהם התוססות חוקרות בקור-רוח את סוד צמיחתה. זאת להם הסעודה הראשונה, האחרונה; בקדחת אמונתם הם משיקים אפוא כוסות ריקות, ומבשרים בקול צלצול חלול כי אביהם נמסר לַזמן, וכי הזמן הוא שכחה, צלחת-פטרי מצמחת-יקומים בחלומם של אמנים שנרדמו באמצע הניסוי. בכובד עפעפיו של האוצֵר, בקצות עייפותו, כבר מסתמן האסון, עוד בטרם נודע. הדלתות הנעולות מפיקות צליל חריקה, כי טבע יפה ונורא נולד מן ההפקר, והעולם מסתלק בצעדי תינוק מן התיבה. מחר הפתיחה.

מחר ידשדשו שם אנשים, אורחים, חברים, יריבים. כוסות יין יצטלצלו, דיבורים מהוסים ישתיקו את רחש הרקב. הפריטים יתבוננו בהם בעינים ריקות, בשעמום עצל: הם יודעים את מה שהאמן שוכח לרגעים ספורים, כשהוא מתבונן סביבו, והבטחת נצח כוזבת צורבת את אי-האפשרות של הגיונו. הם יודעים שהם בני-חלוף, וכבר החלו להצהיב בשוליהם. הם יודעים שמצב החירום כבר נטמע בזרם חובק הכול של הזמן ושל השכחה. הם כבר שכחו את עצמם: מוטלים בריפיון בחלל, לא מגיבים ללחישות, לנגיעות אסורות, למבטים שלא יוכלו עוד להפיח בהם נשימה. התיבה מתנבאת על אסון שטרם התרחש, ועל מה שעוד יצמח בחסות השכחה.

ימים או שנים אחרי הערב הזה, יפתח אחד האורחים מגירה ויגלה בה מכתב ישן שלא נענה מעולם או מספר טלפון שכבר הוחלף מזמן. כל הדברים שנשכחו צומחים מאתנו והלאה ואינם מסגירים את מקור חיותם המשונה. ומי שיהפוך בגיליון הדהוי או ינסה ללא הצלחה להשיב למספר הטלפון פנים אבודות, לא יזכור אלא שהיה איזה ערב, איזו תערוכה, והוא בא וראה ויצא, ואולי סגר אחריו את הדלת ואולי לא.

עודד וולקשטיין הוא מסאי ומתרגם. תרגומו האחרון רואה אור בימים אלה, "כנפיים שחורות למלאך שלי" מאת אליוט צ'ייז, בהוצאת זיקית.

עמרי הרצוג, מבקר תרבות, מעדיף תמיד את הלילה שאחרי.