מסע לפושפושקאר

כשחזרתי לארץ מפושפושקאר, חזרתי אדם אחר. כל השנים האלה, בתל אביב, שהעברתי בעבודה האפורה היומיומית בבועה בהיי-טק, נדמו לי, בחור צעיר, שאפתן ומוכשר באמצע שנות השלושים לחייו, כמו בזבוז חסר טעם של רוחניות ואפשרות של שאנטי. אמיתי כזה, הבא מבפנים ומקרין על החוץ. כשהתנפצה הבועה, אני כמו רבים מחבריי, נותרנו חסרי כיוון. רבים מצאו את עצמם זולגים אט אט לעסקי בועת הנדל"ן – אני לעומתם נזלתי לבועת הרשתות החברתיות. תוך זמן מאד קצר, הבנתי שאם אני רוצה לשרוד באוקיינוס של כרישי הרשתות החברתיות אצטרך לנסוע ליעד אקזוטי ולחזור עם כמה שיותר תמונות של קופים גנבים, נכים עם שני ראשים וכמובן עם כמה שיותר לייקים.
אז ארזתי מוצ'ילה בשרוואלים, הכנה לראסטות, סנדלי שורש ונסעתי להודו.

אף אחד לא הכין אותי לשוק של החיים שחטפתי עם נחיתתי בבומביי וגם לא לדיזנטריה שחטפתי תוך כדי לגימת מים מקומיים, למרות שעשיתי כמה חיסונים ב”למטייל” בסנטר. אחרי יומיים של הקאות ושלשולים בהילטון בומביי, עמדתי על הרגליים והייתי מוכן לכמה שיותר סלפיז ליד הטאז' מהוואל.
ערב אחד ישבתי בבר של בית חב"ד מומבאי, גולל את הפיד באייפון הלווייני ושמעתי כמה חברה מדברים ביניהם בעברית על הפקה של גואה-טראנס שהם מרימים בגואה. באותה תקופה פחות אהבתי מוסיקה ועפתי יותר על מאש-אפים של נוי אלוש ביוטיוב, אבל ישר התחברתי למה שהם אמרו. הצטרפתי לשיחה ואמרתי להם ששירתתי בפלס"ר צנחנים “עד מתי נובמבר 02”. הם ממש שמחו, נתנו לי כיפים, נתנו לי לעשן מהג'אראס שלהם וקראו לי אחי. מפה לשם קיבלתי סלוט סוגר בליינאפ של 100 דיג'ייז, לוקאלז וזרים, בפסטיבל של 48 שעות ברצועת חוף קסומה בבעלות של ישראלים.
המסיבה הייתה אש! הרגשתי שמצאתי ייעוד לחיים. ואפילו לא העליתי תמונה אחת של קוף גונב פסל של בודהה או של עורך דין בגלימת נזירים כתומה עם ציפורניים מלוכלכות. עוד מצאתי על החוף בגואה – אהבה.
היא ניגשה אליי במסיבה עם בקבוק קטן של מי גנגס מינרלים עם טריפ. השקתה אותי בנדיבות כשהשמש העולה מנצנצת על הראסטות העבות שלה. הבטתי לה בעיניים עם אישונים מורחבים והיה קליק. לפתע היא פנתה לאחור, פלטה "קוראים לי צוף" והלכה משם בצעדי ריקוד טראנס שבטי. הספקתי לקלוט בזווית העין את קעקוע הטרייבל של פרפר שהיה לה מעל התחת ובשני הפאוצ'ים שהיו תלויים ברוב חן על מותניה מעל השרוואל טיי-דיי שלה. בדיוק עלה לי וידעתי שאיתה אני רוצה להמשיך לבלות את שארית החיים.
אבל היא נעלמה. כמה שחיפשתי, לא מצאתי. מה שכן מצאתי זה את התיק שלי מפוזר על הרצפה וקוף בגלימת נזירים כתומה אוכל את כל הבמבה שהבאתי מהארץ כדי לחלק לחברה. ניסיתי לגרש את הקוף, אבל הוא נשך אותי. התעוררתי בבית חולים בפושפושקאר כשבראש שלי חקוקה דמותה של נערת טבע חלומותיי, צוף.

חזרתי לתל אביב ומצאתי דירה בפלורנטין, כולם הסתכלו עליי בתימהון ואמרו שאני שונה, למרות שנראיתי בדיוק כמוהם. יום אחד כשישבתי לבירה בהודנא, חלק מחבריי אפילו אמרו לי "אחי, חזרת דולפין". כל כך נעלבתי שמייד גילחתי את כל הראסטות שצמחו לי תוך חודשיים, מצאתי עבודה בבועת ההיי-טק המתעוררת, העליתי 253 תמונות, עם תיוגים, הרבה נופים וגם קצת סלפיז, לאלבום "טיול בהודו 2014” ברשתות החברתיות, עברתי לגור בדיזנגוף-ירמיהו ונכנסתי שותף בחומוסייה המצליחה “בעדונס”.
יום אחד ישבתי למנת משוושה עם שני חברים קרובים, אחים ואנשי לילה. המלצרית שניגשה לשולחן לקחה הזמנה, כשהסתובבה ראיתי לפתע קעקוע פרפר מעל התחת ושני פאוצ'ים. קראתי לה "צוף!?!”, היא הסתובבה, ראסטות אמנם כבר לא היו לה, אך היא לא זיהתה אותי. הצגתי את עצמי וניצלתי את זה שהייתי אחד הבעלים כדי לצאת איתה לדייט במועדון מדהים וחדש "מגדלינה" שפתחו בהאנגר 5 בנמל. גם למועדון הזה נכנסתי שותף ופגשתי שם את אלה, בחורה צעירה ויפיפיה, נסיכת חיי לילה מרמת השרון. התאהבתי בה מייד כי היא סיפרה לי שהייתה לא מזמן בהודו והראתה לי כהוכחה את הקעקוע טרייבל מעל התחת. סידרתי לה להיות סלקטורית במועדון ואחרי זמן קצר התחתנו בלופט מדהים בהאנגר 7 בנמל. פתחתי לה עסק בהאנגר 9, בנמל, לייבוא בגדי שאנטי מהודו, בשם “ג'ואה”. לכבוד יום ההולדת שלה הארכתי לה את המנוי לסטודיו "נעים" החדש בהאנגר 11 בנמל וקניתי לי מכונית ספורט חדשה. היא בתגובה ילדה לנו את יהלי ויעלי. יחד וגם לחוד אנחנו חולים על העיר הזו, כי היא מספקת לנו רוחניות לצד כסף. הרבה כסף. בדיוק כמו שאני אוהב.

* * *

חיים ויטלי כהן הוא מוזיקאי ודיג'יי רב פעלים, ממקימי מועדון "תחת", ודוברו הראשי.

יוחאי מטוס, תמונה.