למה אני כותבת פורנו ואיך חיפצנו לי את האמא בקטע פוסט מודרני הפעם

"המסך ריק לחלוטין. רק השעה 19:47 מהבהבת. אם לא תענה לי נעמן, אני אלך עם אחרים. אין לי סנטימנטים, אני הולכת עם כל מי שלוקח אותי. לפעמים אני אוהבת ולפעמים לא, אבל תמיד אני הולכת. חבל שאתה לא יודע את זה עליי"

(הגר בקמן שאותה כתבה ג'וליה פרמנטו ב"ספארי")

היוש,

אני מאשה פאקינג אברבוך. מאשה פאקינג כוס וירטואלי מהלך אברבוך. האלפא ביץ' של ידושלים והחאליסי של איזור חיוג 02.

חוץ מזה אני יכולה להעניק לעצמי עוד מיליון ואחד אלף תיאורים נרקיסיסטיים שנונים ומשעממים, אבל לא התכנסנו כאן לשם כך. התכנסנו כאן על מנת לדבר על הכוס שלי. כרגיל. אני עושה הון סימבולי מהכוס שלי כי הייתה לי הפריווילגיה שלא לעשות ממנו "הון" ממשי ואני מנצלת אותה על מנת למקסם רווחים כעת כמו שניצלתי אותה כדי להשיג סיכומים באוניברסיטה בשנה א', למשל. התואר ההוא שהשגתי עדיין לא מימן לי את הטיפול הנפשי שאני צריכה מהדוש שהזדיינתי איתו בשביל ביטחון בלימודים כי זה תואר מזויין ברוח. לא שטיפול נפשי יעזור לי. אני באמת סבבה. אולי קצת שתלטנית. אולי הרבה. בטוח פאסיב אגרסיבית. אולי הולכת לאיבוד בתוך עצמי. אולי מקיאה מילים ללא הקשר על הסביבה. אבל אני לא דוחפת איברים שלי לגופות של אחרות ללא הסכמה כבר שנים. אני לא מתחרמנת מגופה חנותה באלכוהול במיטה ולוחשת לה איך זה עושה לי את זה שהיא לא איתי כשאני מזיינת אותה. (וקוראת לזה "זוגיות"). זה הולך להיות פוסט נמוך, מלוכלך ומטונף, אבל על החתכים הטריים שלי- בעעעעעעעע

"אני מתכופפת לאסלה ומקיאה, מקיאה בלי חשבון, מקיאה כאילו אין אלוהים, מקיאה כאילו אין מחר, מקיאה כאילו אין אנשים בעולם שאוהבים אותי, מקיאה כאילו אין לי חיים. בין פליטה לפליטה אני דוחפת אצבעות, אני רוצה להוציא את כל הנוזל הלבן שהצטבר לי בקיבה. אני חושבת על כל השפיך שבלעתי ואיך הוא נקרב לי בבטן, והפך לנוזל ירקרק ושעיר, כמו אוכל במקרר כשחוזרים מחו"ל"

(הגר, כפרה עליך, מתבלבלת בין יין לבן לשפיך)

אני זעיר סלב

בשנתיים האחרונות ניגשים אליי אנשים שאני לא לגמרי מכירה על מנת לדבר איתי על כל מיני דברים שכתבתי. לפעמים להחמיא, לפעמים לתקוף, לפעמים להתדיין וזה סבבה. אני רק באמת לא מבינה מאיפה זה בא להן כי אני רק כותבת על הכוס שלי: הכוס שלי בשייך ג'ראח, הכוס שלי עם כל מיני גברים, הכוס שלי בעיני שוטרים, הכוס שלי בעיני חתולים, הכוס שלי בעיני עצמי ועוד כל מיני כאלה. כי אם כבר כל העולם כולו רואה אותי בתור כוס אז לפחות אני אכתוב על זה ובכך אנציח את עצמי בתור כוס אבל לפחות יהיה לי תחביב: לשים את הכוס שלי באינטרנט.

ואז מסתבר שכשכוס שלי נמצא באינטרנט הוא מביא לי דושים לחצר, והם רק רוצים לעשות עליו סיבוב בעולם "האמיתי”. כן אתם, יא פטריארכגרופיות, אני מדברת עליכם. וכשבודקים את הכוס שלי מקבלים את החוויה המלאה של להתעסק עם הכוס של מאשה פאקינג אברבוך וגו': אפשר לאנוס אותי, אפשר לזיין אותי כשאני בקושי בהכרה מרוב שיכרות, אפשר להוריד איתי צ'ייסרים ולרכל על סמולנים טיפשים, אפשר לסנן אותי, לחרמן אותי, למרוח אותי, להתעלם ממני, אפשר להתוודות בפני, אפשר להסגביר לי, אפשר לנסות לזחול לי לתותה בקטע מטאפורי, אפשר להכיר את החברים המדהימים שלי, אפשר למשש את חזיית הזברה שלי מהטיימליין בריל לייף, אפשר לבהות בתיקרה המתקלפת במטבח שלי שהיא מקור השראה גדול, אפשר לטעום מהאוכל ההורס שאני מבשלת ואפשר לקבל גם פוסט שנכתב מהתחושות הקשות שנובעות מהיותי מרודדת לרמת כוס. זו ממש חוויה! אני כמו בן דובר מישראבלוג שהתחיל(ו) מלכתוב ביקורות על בחורות שהוא מזיין והגיע(ו) לפניות מבחורות שרוצות עליהן ביקורת. אז אני ככה, רק בהפוך על הפוך שזה לא כזה הבדל בתכלס. מעכשיו אני גובה עליה כסף. מחירים מיוחדים לחברים של חברים.

סתם נו, מסתבר שיצאתי עם גרופית שלי שממש התאכזב מזה שאני אנושית ואני ממש התבאסתי מזה שלא סיפקתי לו את הסחורה.

למה אני כותבת?

"אני לא יודעת מה כדאי לעשות, מה כדאי לכתוב, איזה סמס לנסח. אני לא יודעת אם נעמן רוצה או לא רוצה אותי, אם הייתי צריכה או לא הייתי צריכה לשכב איתו, להתנהג או לא להתנהג כמו כלבה. ועכשיו, לסמס או לא לסמס. אני לא יכולה להחליט החלטות, בשביל זה יש גברים בעולם, שגם אם לא אדע להחליט בעצמי, תמיד יהיה מי שייכפה עלי" (הגר בקמן, חברה טובה)

אני נשבעת שאני כולה כותבת על הכוס שלי וזה לא כזה מעניין וגם ככה זה לא לגברים, גם אם זה יעני מופנה אליהם. שמעתם על אמצעים ספרותיים, דושים? הכתיבה שלי מופנית לנשים שחולקות איתי את אותו כוס במובן הרחב של הביטוי. אני מציעה את המילים שלי לתאר אותה ולפעמים קולעת בול. אני מקבלת תמיכה ואהבה והרבה מילים בחזרה שיוצרות אצלי שפה עשירה שמרגיעה קצת את תחושת הבידוד והניכור הדפוקה שנובעת מהאשמה המוטלת עלי ויהי מה על היותי בעלת כוס.

וכשאישה פותחת את שפתיה בשביל אישה אחרת, בשביל נשים אחרות, ומשתמשת באצבעותיה על מנת להעביר את המסר הכי טוב שהיא יכולה וזה ככה באינטרנט- טקסט פתוח לפרשנות- כל הדושים באים לבהות, להסתכל מהצד, לאונן. אמיר חצרוני האפס טוען שמה שנכתב באחת מתוך אחת הוא פנטזיות של הנשים שכתבו את זה. למעשה, מדובר בפנטזיות על הנשים שכתבו את זה. אבל חצרוני לא יבין את זה לעולם. וקל נורא לכוון עליו את הזרקור כי הוא סו לא מעודכן באיך מותר לומר דברים עכשיו שזה מנקה כל גבר שמצביע על חצרוני מאשמה.

אבל אתם, גברים יקרים, קוראים שם גם ולא אחת עומד לכם הזין מתיאורי האלימות בעמוד ההוא, בפוסטים שלי. על כל אישה שקוראת את מה שאני כותבת ומתחזקת מזה יש לפחות חמישה דושים שמביאים ביד ומשפריצים לייקים לכל עבר במסווה של אינטלקטואליות כי הפוסטים שלי בסך הכל עונים להם על הצורך המציצני, הפורנוגרפי, על הדימויים הנקרופיליים שמחרמנים אותם ומהווים עבורם קרקע של פופ טראשי ואינטלקטואלי להביא עליה ביד.

אני ילדה חכמה ולפיכך אני שווה פי מליון (בעיני דושים מסוימים) מכל הרקדניות עם המבט היעני רעב לזין בכל חור שלהן שיש שם באמ.טי.וי ובפלייבוי ובפורנו על סוגיו המטונפים כמו גם ה"נאורים". התיאורים שלי הם הגירוי החיצוני והרגעי שלכם שסותם לכם את הגולל על החור בנשמה המחוררת, הצרכנית, הלא יצרנית, משוללת הדמיון, החזון והאמפתיה שלכם. אם לא הייתי משלמת את המחיר, הייתי צוחקת מהעליבות שלכם כי לחוש חמלה לא עוזר. באסה.

ואז אני כותבת פורנוגרפיה

"פה החרמנות יוצאת לאנשים מהמוח. פה אנשים מזדיינים כדי להוכיח לעצמם שהם עדיין יכולים להזדיין והפורנו לא ריסק אותם לגמרי. ומהניסיון שלי, רובם לא מצליחים להוכיח את זה. פה אנשים הם שפוטים של פורנו. רואים להם בעיניים את אחוזי ההורדה 23% מהרחבה לבר 56% מהבר לשירותים 79% בתור לשירותים ו100% בתוך התא. פה כשהבחורים גומרים עליך או בתוכך, אפשר לשמוע את הצליל של השלמת ההורדה"

פורנו הוא רק עוד לגיטימציה אחת מיני רבות לחיפצון, הוא חותמת הגומי לכיבוש גופות, פעמים רבות הוא עושה נורמליזציה לאלימות שלא מהעולם הזה, אבל בעיקר- הוא מותיר מעט מאוד מקום לדמיון. פורנו הוא אתה עם עצמך ועם איבר המין שלך והפנטזיות על כל הגופות שאתה יכול לאונן לתוכן ועליהן בלי שום מאמץ. בלי להיות עם בנאדם מורכב, מתוסבך לעתים, בלי להתייבש במי שאתה ומה שאת ומה שהחברה עשתה ממך ומה שאתה עשית כדי לשמר את מערכת יחסי הכוח הדפוקה שבה כולנו חיים.

פורנו מסמל את הבחירה בין אנשים לגופות, וגופות זה קל, נוח וזמין. בניגוד למה שמקובל לחשוב גופות מרוכזות פחות בבתי קברות ויותר בברים, בספריה של האוניברסיטה, מטיילות ברחובות ומצחקקות בנונשלנט. אז מי צריך אישה אמיתית אם אפשר לזיין גופה שאולי אפילו תעשה קולות רפאים של הנאה? גופות הן האישה המושלמת או הלא קיימת, שני צדדים של אותו מטבע- הדבר הזה שלא דורש ממך כלום חוץ מלהמשיך ולנכס את המובן מאליו שלך- ויש כל כך הרבה סוגים של פורנו! הארדקור לאוהבות הארדקור, בייתי לנאורים שלא מספיק קול בשבילם לשכנע את עצמם שביצי חופש זה דווקא בסדר, קווירי לאנשים שמעדיפים לעשות ריקליימינג למיניות לפני שהם עושים משהו עם המשיכה המינית שלהם לגופות…

גברים עלובים, כשהם מביטים במיניות שלהם, זה כמו לראות מדוזה – אם הם בים, מוקפים באנשים, הם ינוסו על נפשם ואם הם אבודים ככה בתוך מבוך וישירו אליה מבט – הם יקפאו ויהפכו לאבן. אז הם מסיתים את המבט למיניות אחרת וכל הפורנו איברים הזה זה כבר לא הדבר היחידי שיש בהישג יד, יש את הפורנו הרגשי שלי ושל עוד כל כך הרבה נשים אז זה הניו-שיט וזה לוהט. כי

אני מראה לכם את מה שלא מראים לכם בפורנו. הפוסטים שלי הם הפורנו של מאחורי הקלעים של סרט הפורנו הבייתי שלכם שלעולם לא תצליחו לדמות לזבל האלים שיש לכם בראש גם אם תשכנעו את עצמיכם שהגניחות הן הנאה ולא כאב והמבט המזוגג בעיניים זה רק תוצר לוואי של ה100ממות שלכם ולא דיסוציאציה הכרחית להישרדות – עדיין לא יהיה לכם כלי שעומד ויהי מה, לא תהיו נטולי עכבות וחרדות, לא תהיו על ויאגרה והזין שלכם לא פשוט יחליק לתחת שלי בלי שאדמם משם בגללכם אחר כך. סתומים. בחיי. והסיבה היחידה שאתם בוחרים בפורנו בכל פעם מחדש, אפילו שאתם רואים דיי אותו הדבר וכשאתם גומרים באמצע זה נראה ביזארי, היא עקב האשליה שאתם רוצים להאמין בה: הקל יכול להיות אפשרי, אפשר לגפף גופה ואז לזיין לה את הצורה ולהחזיר אותה למקרר בלי לתקשר, בלי לדבר, בלי לחלוק שום דבר, בלי ליצור כלוווום.

"הכי רחוק שמיכאל בק איי פעם יגיע זה למקום הכי נמוך, ואני מקווה שאת תהיי שם כדי להחזיק לו את היד ולהביא לו נייר טואלט, וכדאי שתקחי איתך איזה ספר לקרוא, כי זה הולך להיות משעמם…" (הגר בקמן על איזה דוש)

אז אם אני כותבת על החיפצון שלי ודושים מציצים לתוכו, הם מחפצנים אותי רק בקטע פוסט מודרני של פופ אינדי שכזה שרק אקדמאים עם סבלנות לתסמונת טורט מבינים. וואני הייתי מספיק מפגרת בשביל לזרום עם פטריארכגרופית.

הוא אומר שהוא גילה שאני אנושית (לייק דהההה) ואני מתחילה להאשים את עצמי על כך שאני אנושית. על למה דה פאק איי פעם פתחתי את הפה ואת עמוד העריכה בוורדפרס, על למה דה פאק אני לא מתחפשת לבתולה תמימה בימים ולזונה של בבל בלילות על איך דה פאק הצלחתי להפוך את עצמי לסמל לאקסביציוניזם ריגשי ונהייתי אטרקציה מזויינת שזה יצר הרס עצמי לזיין אבל אפשר להרוס אותה קצת בדרך אז זה כמעט משתלם. אני אוברקווליפייד לתקשורת עם גברים. גם החכמים מביניהם. גם הרגישים מביניהם. אני מאיימת. אני אגרסיבית. אני צעקנית. אני גאנג-לידר. אני צריכה לסתום את הפה. עשיתי את זה לעצמי. מיתגתי את עצמי ככה ואנשים לא יכולים לראות מעבר.

אז אני מבינה שלא עשיתי כלום. בסך הכל הואשמתי ושיתפתי פעולה עם האשמה. מעבר לכך, אין לי מה לעשות וזה לא משנה מה אעשה. הטקסטים שלי פתוחים לפרשנות ואם הנחת הייסוד שעומדת בבסיסה היא לחפצן לי את הכוס האינטרנטי, זה יהיה תסביך מגלומני לנסות להוכיח אחרת כי זה כולל לחדור לאנשים למוח, להיות כל הזמן בעמדה שדורשת הכרה, התייחסות, להתנגד בכל רגע נתון לתהליך המובןמאליוויזציה שלי ואז עדיין יוכלו לקרוא אותי איך שרוצים. זה בלתי אפשרי.

אז צרכת וצרכת וצרכת לי את האימא: את ההקשבה, ההבנה, ההכלה, הגוף, היכולות הקולינריות, היכולות האורליות, היכולת לסלוח במצבי קיצון, היכולת לראות בך מורכבות ולא אלימות שמתה להתפרץ, את מעגל החברות, את יכולות הכומר המוודא, הסבלנות לחכות שעות, את היכולת של הרחם שלי להישאר במקומה הטבעי בגוף… את כל מה שיכולת ניסית מהר עם מבט מאוהב בעיניים ומגע חם בידיים כי זה בעיקר מה שאנשים עם הנחות הייסוד שלך יודעים לעשות. העברת את עצמך את החוויה המלאה של להיות עם מאשה פאקינג אברבוך. וכשחווית הצריכה נגמרה וצריך היה להתחיל לברוא, ליצור, לתקשר, אז חיפשת את הפורנו הבא בעודי שוכבת על המיטה שלך משועממת שעות על גבי שעות ושוברת את הראש על "מה נדפק?"

"נעמן עדיין בוהה בי כמו בתול בן 16… אני מנסה להתחמק המבט שלו ועושה את עצמי חולמנית… אני רואה בזווית העין שהוא מרוצה מהחולמנות שלי. בטח זה עושה לו את זה, שלפעמים המוח שלי מתנתק ונכנס לריק שחור. אני חייבת לעוף מפה אבל אני לא יודעת איך. אני יכולה להגיד לנעמן שאני רוצה ללכת, זה יהיה מגוחך והוא יצחק עלי או שהוא יתעצבן. אני לא יכולה להגיד דבר כזה. אני לא יכולה פתאום ללכת ככה על דעת עצמי…" (הגרוש' המדהימה)

בסוף הלכתי.

הלכתי ברחובות תל אביב עם חברה והיא אמרה שהיא לא מסוגלת לראות איך גברים מסתכלים עליי ברחוב. בא לה להוציא להם את העיניים ולהחליף אותן באשכים הכרותים שלהם. זה הזכיר לי איך פעם אמא הלכה איתי כמה רחובות ומשם ואמרה שהיא לא תיתן לי יותר לצאת מהבית בלי רעלה. אני לא כל כך יודעת איך גברים ברחוב מסתכלים עלי כי אני הולכת עם מבט אל האופק או אל האדמה. אבל אני מכירה ממרחק של סנטימטרים ומצד אדם שאני רוצה בקירבתי, ולא סתם מצד מישהו שבמקרה חולק איתי את אותה המדרכה, את המבט שרואה בי גופה ועכשיו את המבט שרואה בי כוס אינטרנטי ואני אתרגל גם לתחושה הזאת כי היא מיוחדת והיא פריוולגיה של ילדות חסרות בושה כמוני שיודעות לכתוב.

 * * *

הטקסט פורסם במקור בבלוג "טיפול שורש" ז"ל בתאריך 11.8.13

מאשה אברבוך, 25, סטודנטית נצחית, רוסייה ביישות הציונית, בעלת הכשרה להיות מורה בישראל, חובבת משחקי לשון ובעיקר יצירת והפצת השימוש בהלחמים שמדגישים אלימות פטריארכלית בכל מיני הקשרים; למשל: "ידושלים", "אוגנדוש", "דושבגיסטן", "ציוסחים", "אחוס"חים" ועוד.