הראל לוז

אין הרבה מקרים בהם רפרודוקציה אינטרנטית יכולה להחליף את הצפייה בעבודה גופא. במקרה של הראל זה כמעט נבזי לראות את הרפרודוקציה, לא ראוי. הפטיש הדחוס שגלום בפני השטח של הנייר הוא איכות שרק העיניים העירומות ביותר תוכלנה לחוות כראוי וכהלכה.

העיסוק בפני שטח הוא כפול, משום שהוא הווה בטכניקה אך גם מבוסס היטב בנושא. נדמה שהראל רוצה להשתקע שם, להוות בפני השטח, להתעטף בם.  כמו העור שעל גופנו, פני השטח הם זירת המפגש בין תהליכים פנימיים שאין דרך לאמוד את מימדיהם ולבין המבט החיצוני; הם המפגש אך, עם זאת, גם החיץ. לעולם לא נוכל לחדור את העור במובן הסימבולי ולחוות את הווייתו של האחר, לעולם לא נוכל לבצוע את הציור. זו אולי הטרגדיה האנושית ואולי הישועה, אינני יודעת.

הרצון לפתוח את פני השטח נמצא בעבודות, יחד עם החרדה הנצחית מן החשיפה של השורה מאחריהם. הראל מעביר סכין גילוח על פני זה ופורס את הדקה מן הדקות של הדקויות.

המשך יבוא…..

פברואר 2015