ונציה

חוטי חשמל נמשכו, משועממים, מעמוד לעמוד. שיחי קוצים ושדות שחוּנים לאורך פסי הרכבת. כל חמש או שבע דקות עצרנו בעיירה ללא שם. תלמידי תיכון עולים, תלמידי תיכון יורדים. בכל עיירונת יש בית-ספר: בני עיירה א' נוסעים ללמוד בעיירה ב' ובנות עיירה ב' נוסעות ללמוד בעיירה ג', וכך גם ילדי עיירה ד' לומדים ב-ה' וחוזר חלילה. הם נוסעים מבתיהם אל בתי-ספרם, יום-יום, הלוך ושוב, מעיירה לעיירה, והצלחתו הכלכלית של מערך הרכבות תלויה בסבך מערכת החינוך האיטלקית. בני ובנות נוער עוברים במסדרונות הקרון ואנחנו נשארים במושבינו. אליטה, במכנסי ג'ינס צמודים ומגפיים, מניחה רגל על השולחן הקטן לפנינו. היא מסתכלת החוצה, מבעד לחלון, ולא מבחינה באיש הקירח שיושב מולה, מרכיב משקפיים שעדשותיהם גדולות מאוד ופס דק חוצה אותן ומעיד שהמשקפיים משמשים גם לראייה למרחק וגם לקריאה. מבטו של האיש מרוכז בסוליית נעלה של אליטה, על השולחן לפניו, גביניו קמורים ושפתיו שבורות, והוא בקושי מרסן את הדחף להטיף לאליטה מוסר וללקק את סוליית נעלה הסוררת. רגע בחנתי את האיש הקפוץ ואז הסרתי ממנו את דעתי כי הייתי טרוד בעניין חשוב יותר.

למרות שהרכבת לונציה יוצאת כל שעה ומגיעה ליעדה תוך חצי שעה, ולמרות שלא היתה סיבה לחשוש שתהיה תקלה או תאונה, שמישהו יקפוץ אל הפסים או שתהיה הפסקת חשמל, למרות זאת לא האמנתי שנגיע לונציה. לא האמנתי. ידעתי שהמסע הקצר מקרוניה לונציה אינו רק מסע מעיר לעיר. קרוניה היא לא ונציה וונציה היא לא קרוניה ואף אחת מהן היא לא עיר כמו כל עיר. כל עיר היא עיר – וזה לא מפתיע ואף מתבקש – אבל קרוניה היא עיר-לא-עיר וונציה היא עיר-לא-עיר, וכל אחת היא לא-עיר אחרת. אפשר לומר, ואני אומר, שקרוניה עיר דימיונית וונציה עיר פלאית. כשיצאנו מקרוניה יצאנו מעיר שאפשר שתהיה אבל איננה. יצאנו מקרוניה ונסענו לונציה, עיר שישנה אבל אי- אפשר שתהיה. כמו נס, שאילולא התרחש לא היה אפשרי – כך היא ונציה. היא קיימת אבל לא מתקבלת על הדעת. בעוד שקרוניה דווקא לא קיימת אבל יכלה להיות קיימת. אין פלא בקיומה של קרוניה – עיירה איטלקית באה בימים – אבל איך תתכן עיר הצפה בים? ובכל זאת! בכל זאת קרוניה לא קיימת; ונציה קיימת. זו היתה שערורייה, ואנחנו, בנסיעתנו, חשפנו אותה. "אנחנו", חשבתי לעצמי כשסוליית נעלה של אליטה עוד מתנופפת כמו בד אדום מול פיו המרייר של השור הממושקף, "אנחנו במסע מהדימיון אל הפלא – האם נעצר ונשלח חזרה אל קרוניה, עיר השיגעון הסביר, או שמא ונציה תופיעה בפנינו ונכנס בשעריה כשפויים חסרי תקנה?"

כך חשבתי לעצמי עד שפסי הרכבת פרצו את גבולות היבשה: חצינו את הים והיינו בתחום הלא-יתכן, הלא-אפשרי – בתחום הפלא. ידעתי סוף-סוף שנגיע לונציה. הרכבת ריחפה מעל הים ומרוב התרגשות חיבקתי את אליטה. האיש במושב ממול נרתע לאחור, הסיר את משקפיו, הניחם על השולחן, פתח את החלון וקפץ למים.

הקטע לקוח מתוך הנובלה "ונציה" מאת עודד נעמן.

עודד נעמן פרסם סיפורים ומאמרים ב״הארץ״, ״קשת החדשה״, ״מעיין״, ״דור ג׳״, ״מסמרים״, ״תו+״, ״ארץ האמורי״, ״המקום הכי חם בגיהנום״ ולאחרונה ב״אלכסון״. באנגלית עודד פרסם את הספר Journal of Absence: New York City, February-June 2013 בהוצאת Bookieman Publishing כמו גם מסות בBoston Review.