מלכי טסלר – המטפלת: פרק I, II

עבודת הוידאו "המטפלת" כוללת שני חלקים בהם נראית האמנית בסיטואציות שונות, אותן היא מפתחת או יוצרת בסביבת ילדים. עבודה זו – המזכירה שלל רפרנסים קולנועיים, מ"ז'אן דילמאן" של שנטל אקרמן, העוסקת בשגרת יומה של אם, עקרת בית, המתפרנסת מזנות, עבור ב"שושנת קהיר הסגולה", בה הדמות הקולנועית יוצאת ממסך הקולנוע אל המציאות הממשית, ועד ז'אנר סרטי האימה העוסקים במטפלות ילדים – מתווספת לגוף עבודות קודמות של טסלר ("מגרש משחקים", "לכלוך", "מובינג"), ומעבה את מה שכבר הסתמן בעבר כעיסוק בהיבטים של יחסים שונים בין פרט וקהילה בחברה האזרחית הישראלית העכשווית, וליתר דיוק, ביחסים בין דאגה, הפקרה והפקרות במסגרת החברה הזאת. דמויותיה של טסלר, בעבודות קודמות ובעבודה הנוכחית, מסמנות, במידה רבה בעצם הנכחת גופן, את קווי המתאר של המרחב בו מתקיימים מיעוטים פוליטיים בישראל: נשים, שחורים, ילדים, חסרי בית, 'סוטים', 'תמהוניים'.

בחלקה הראשון של העבודה, אנו נתקלים בשגרת יומה של האמנית העובדת לפרנסתה כמטפלת בילדים; בבסיסו של חלק זה מונח עיסוק ביחסים בין עמל (labor) ועבודה (work) בתנאי קיום עכשוויים של אישה, אמנית. לעמל שטסלר נדרשת אליו לצרכי הקיום שלה היא נותנת מעמד חדש, לא רק של עבודה, אלא של עבודת אמנות; בתוך כך היא מערערת היררכיות בין סוגים שונים של עבודות ומערערת גם הגדרת תפקידים מסורתיות – תפקידיה של אישה, של אמנית, של מטפלת. כך, בהתאמה, מלוות את הצפייה בסרט עליות וירידות במתח הרגשי והמצפוני של הצופה נוכח סיטואציות המרמזות סטייה מסדרי חלוקת התפקידים הנורמטיבית בין מבוגרים וילדים. מבחינת נקודת המבט המודרנית, הנורמטיבית, שהועידה מקום ותפקיד מוגבל לנשים, לילדים וליחסים ביניהם, המטפלת נדרשת לאייש תפקיד מסורתי, כלומר להקפיא את צרכיה שלה (כאישה, כאמנית), 'לנקות' את המרחב ולהקדיש את כל כולה לסיפוק צרכיהם של אחרים, (גברים,) ילדים. כתגובה לתפישות אלה, כאשר האישה-האמנית-המטפלת מוצאת עצמה שוב ושוב סגורה במרחב הביתי ואין באפשרותה – כלכלית – לשחרר עצמה מן הסיטואציה, הופכת אותנו, הצופים, לנמענים של תביעה והתרסה. כך, על רקע שיר הילדים הקורא לה מהיו-טיוב "גבירתי, גבירתי/ שבי ישר מול המראה/ שימי אודם על שפתייך/ שימי סומק על לחייך/ התלבשי יפה יפה/ ולכי לבית קפה", היא מצטרפת אל טקטיקות המחאה של 'מטופליה', הזאטוטים: רוקדת לצידם, אוכלת מהשטיח יחד איתם, חוטפת בובות ומורידה גם היא בגדים וחולצות.

בחלקה השני של העבודה, נראית טסלר שרה ורוקדת כשהיא לובשת שמלה ופאה ועומדת במרכזו של מתקן נדנדות לילדים. הדמות, שילוב בין נערת שעשועים פתיינית, כוכבת ילדים מתיילדת, ואישה 'סוטה' ותמהונית, ניצבת במרכזה של מעין במה, הנוצרת ממעגל הנדנדות והילדים שעליהן. הופעתה החורקת – היעדר המפגשים בין המבטים, בינה לבין ה'קהל' שלה, חוסר הפרופורציות בין גובה סאונד שירתה לבין גובה סאונד רחשי ה'קהל', וההתפרקות ההדרגתית של נרטיב ההופעה, ממקמת אותה יותר ויותר בעמדה שקופה, של זו שקיימת ומתקיימת אך אין מי שרואה, שיוצר קשר עין איתה: היא מסתמנת כדמות שבין תמהונית לסוטה. בדומה למתרחש בסרטה הקודם של טסלר, "מגרש משחקים", שגם בו מגלה הקהל (הקהילה) עניין ודאגה כלפי אחדים ואדישות כלפי אחרים, כאן ההפרעה-שהנה-האמנית, אינה זוכה לתגובות מיוחדות ואינה סופגת דחיות אלימות מפורשות. אולם האלימות מופיעה כאן שוב, הפעם בצורה סמויה, כאשר הדמות, זו שמגיעה משום-מקום, זו שאין לה שם, ואין לה הגדרה ברורה, אינה זוכה לשום יחס: לא של הגנה (כ'כוככבת') אך גם לא של דאגה (כ'תמהונית'): ההורים מנדנדים נדנדות והילדים מתנדנדים עליהן.

ד"ר סיון שטאנג היא ראש מסלול לימודי תרבות חזותית, המחלקה ליצירה, תרבות והפקה, מכללת ספיר,חוקרת תרבות חזותית, מתמחה במיגדר ובפוליטיקה של זהויות, עורכת ומלמדת ביחידה ללימודי תרבות בשנקר. ד"ר שטאנג סיימה לימודי שלישי (Ph.D) בתכנית ללימודי פרשנות ותרבות של אוניברסיטת בר-אילן, שם גם השלימה תואר שני (MA). קודם לכן קיבלה תואר ראשון מהמחלקה לאמנות פלסטית באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל", במהלך לימודיה השתלמה בבית-הספר לאמנויות חזותיות בניו-יורק (SVC) במסגרת תכנית לחילופי סטודנטים. מחקריה של שטאנג עוסקים בתרבות חזותית מפרספקטיבה רב-תחומית, הנשענת על תיאוריות עכשוויות מתחומי תיאוריה ופילוסופיה של צילום, פילוסופיה צרפתית פוסט-מודרנית, תיאוריה פוליטית פמיניסטית, לימודים פוסט-קולוניאליים, לימודי מגדר ומיניות ותיאוריה קווירית.