שאיפות

בשעה 8:30 בבוקר מגיע הבחור הצעיר השחום שפותח את הפלפאל. הוא לא מעשן. עד שהוא מסיים לסדר בחוץ את השולחנות והכיסאות ולהפעיל את כל המכונות שיש לו שם מאחורה זה עוד שעה. בעשרה לתשע מגיע מישהו לפתוח את הקיוסק ליד ובתשע אפס אפס כבר פתוח. לא קורה שם הרבה בשעה הזאת. אם יבוא הבחור הרזה המתולתל לפתוח זה לא טוב, כי גם הוא לא מעשן. אבל אם יגיע הבחור השמן, זה שתמיד אומר שאין לו סיגריות ואז יוצא החוצה לעשן, זה לא נורא כי אפשר לאסוף את הבדלים שהוא זורק ולהשיג שאכטה או שתיים. בשעה 10:00, 10:30 מתחילים לבוא אנשים לפלאפל, עד אז המקום הכי טוב לשבת בו זה הספסל של האוטובוס. גם רואים משם את הפלאפל והקיוסק וגם תמיד יש אנשים שמחכים לאוטובוס.

 

היא הסתכלה על השעון, השעה 8:40 ובתחנה יושבות שתיים. אמא רוסיה שמחזיקה את היד של הילדה הקטנה והבלונדינית שלה. אלה באות בכל בוקר ועולות על 289. "יש לך סיגריה?" "לא" האמא ענתה בלי להסתכל עליה. מצד שמאל הגיע בחור צעיר שהתיישב לידה. "יש לך סיגריה?" הוא לא ענה. "יש לך סיגריה?" שאלה שוב וטפחה לו על הברך. הבחור הוציא אוזניות מתוך האוזניים. "סיגריה סיגריה, יש לך?" הוא הוציא קופסאת ווינסטון מהכיס ושלף אחת החוצה. "אש?"

"אין לי"

"אין לך?"

"לא"

"אחח!"

היא הכניסה את הסיגריה לפה, מצצה אוויר מתוך הרגל והוציאה.

 

קו 289 נעצר מולם, רוקן את התחנה ומילא אותה בעשן. היא הסתכלה על השעון שוב, רבע לתשע, עוד חמש דקות יבואו לפתוח את הקיוסק. כבר יכלה לדמיין את העשן יורד בגרון. חמש דקות מתות ישבה לבד בתחנה והסתכלה על השחום מסדר את השולחנות בחוץ, עד שהמתולתל הגיע. אז התרוממה מהספסל והתקרבה אליו, "תגיד.." קראה לו עוד לפני שהגיעה לקיוסק. "בוקר טוב דודה, מצטער אין לי סיגריה להביא לך". "לא לא!" קראה והניפה את היד עם הסיגריה לפניה. "אש, אפשר אש?" הבחור שלף מצית מקופסאת מצתים והדליק לה. היא הנהנה לו בהנאה עם הסיגריה בתוך הפה, אחר כך התרחקה ממנו לאט והתקרבה בקצב השאיפות לתחנת האוטובוס.

 

באופק לא נראו אוטובוסים ולתחנה בדיוק הגיעו שניים, גבר ואישה, אחד אחרי השניה.

היא עישנה את הסיגריה לאט. שונאת לעשן בעמידה, אבל השניים התיישבו לפניה על הספסל, אז נדחסה בכוח בינהם. נשארה לה חצי סיגריה בין האצבעות. היא נשפה ארוכות את העשן החוצה, ועם כל שאכטה הסתכלה על הפס האדום הבוער שמתקרב אל השפתיים שלה, ושוב נשפה. האישה לידה ניסתה לפזר את העשן עם היד והבחור התרומם מהספסל ונעמד. עוד שתי שאכטות ולריצפה. היא ניסתה להחזיק את העשן כמה שיותר בפנים ובסוף נשפה הכל החוצה, השתעלה קצת, העלתה ליחה וירקה.

 

 

הבחור שנעמד הסתיר לה את הכביש. "יש לך סיגריה?" היא קיוותה שהשאלה תגרום לו גם לזוז קצת אבל הוא נשאר במקום ואמר שאין לו. היא הסתובבה אל האישה ושאלה גם אותה. "לא אני לא מעשנת, זה לא בריא לעשן". ענתה האישה.

היא הרימה את יד שמאל והסתכלה על השעון, 9:05. "השעון שלך יפה, מאיפה הוא?" שאלה האישה. היא הסתכלה שוב על השעון ולא הבינה מה יפה בו. "קיבלת במתנה?"

היא הנהנה, בשביל שתניח לה, ושוב הסתכלה כי האישה בלבלה אותה והיא שכחה מה הייתה השעה. 9:06. הפלאפל והקיוסק ממול היו עוד ריקים. עוד מצב המתנה. מרחוק התקרב קו 189.  "איך אני אוהבת מתנות! בדיוק עכשיו הביאו לי מתנה, הנה תראי." האישה נתנה לה מכה בכתף והראתה לה שרשרת חרוזים ירוקים שהחזיקה ביד.

היא לא האמינה שהאישה נגעה בה. בדרך כלל רק היא נוגעת באנשים כשהיא מבקשת סיגריה, ואם מישהו נוגע בה זה בטעות.

"נכון יפה? תראי איך זה יפה עלי". היא דיברה בקול ישר לתוך האוזן שלה, אחר כך הרימה ידיים וסגרה את השרשרת מאחורי הצוואר. רק אז היא שמה לב שהאישה הזאת ממש שמנה. האוטובוס נעצר בתחנה והבחור עלה עליו.

 

"אח שלי הביא לי את זה, תרגישי זה עבודת יד" השמנה תפסה לה את היד ושמה על השרשרת. "רואה? הוא עושה את זה מפימו ואז צובע את זה, זה הרבה עבודה".

היא החזיקה את החרוזים ביד וסובבה אותם קצת, ראתה שהם לא רק ירוקים ויש עליהם גם קצת צהוב. היא החזירה לעצמה את היד ולא הבינה איך האישה השמנה הזאת מדברת אליה. לרוב רק שואלים אותה אם אוטובוס כלשהו עבר והיא רק מהנהנת עם הראש. לפעמים, כשהיא מעשנת ויש לה כוח היא גם מסתכלת על השעון ואומרת בדיוק לפני כמה זמן עבר האוטובוס. היא הסתכלה על השעון ואז על האישה השמנה הזאת, הסתכלה עליה טוב טוב. היה לה שיער אפור קצר ועיניים בהירות, והשיניים שלה כמו בורחות מהשפתיים. "אני רוצה להכין שרשרת אחת כזאת לאחיינית שלי, היא בת עשרים וחמש והיא מאוד אוהבת תכשיטים."

בפלאפל ממול עמדו שני אנשים עם פיתות בידיים, היא פספסה אותם. אם לא השמנה הזאת היא הייתה יכולה להספיק ללכת לשם ולשאול אותם. "אבל לה אני אכין בצבע ורוד או אדום, את יודעת צבעים של בנות". שוב היא נתנה לה מכה ואז צחקה עם כל הגוף. הרעידה את הספסל. לרגע התחשק לה לקום מהמקום אבל מסביב אין אוטובוסים וגם לא אנשים, יום ריק במיוחד, אין עוד סיבה לקום.

 

"מה השעה?" השמנה התקרבה עם הראש שלה לשעון. "תשע ורבע? איך זה הגיוני האוטובוס שלי היה צריך כבר לבוא, אוף תמיד הוא מאחר האוטובוס הזה."

הפעם גם היא חיכתה לאוטובוס, שיבוא וייקח את השמנה הזאת ממנה, ואם הוא כבר מאחר זה טוב כי בטח יגיע בכל רגע. היא הסתכלה שוב על השעון. מרחוק התקרבה חבורה של צעירים לבושים כולם באותם הבגדים. חלק מהם מעשנים, היא יודעת כי גם הם באים בכל בוקר ועולים על 89.

"פעם אחת חיכיתי לו יותר מחצי שעה, תארי לך." החבורה נעצרה מאחורי התחנה, קצת רחוק ממנה. בשביל לשאול אותם אם יש להם סיגרייה היא הייתה צריכה לקום אליהם, אבל העדיפה להישאר עוד על הספסל. שלא יתפסו לה את המקום. וכשיבוא האוטובוס הוא יביא את כולם אליה וייקח את השמנה והיא תישאר לעשן לבד על הספסל. זה בטוח האוטובוס שלה, כל השאר כבר עברו ואין עוד אוטובוסים בתחנה הזאת. "את לא יודעת איך דאגו לי בבית, המשפחה ואח שלי בכלל, כבר חשבו שקרה לי משהו, איזה תאונה, איך הם חיבקו אותי כשחזרתי.."

מרחוק הגיע קו 89 והשמנה המשיכה לדבר על המשפחה שלה. החבורה התקרבה לתחנה והיא קראה לכל אחד מהם "יש לך סיגריה? יש לך סיגריה? יש לך סיגריה?" אחד אחרי השני ענו לה לא וחיכו בתור לעלות לאוטובוס.  היא חזרה לספסל והשמנה הסתכלה עליה, רצתה לומר משהו אבל היא קטעה אותה לפני שהספיקה ושאלה: "איזה קו את צריכה?"

"189"

"כבר עבר, פספסת."

"באמת? איך זה יכול להיות? בטח לא שמתי לב מרוב דיבורים על שטויות. כל הזמן אני עסוקה בשטויות, אפילו אח שלי אומר. הוא אומר שאני עסוקה בקקה. אישה עסוקקה הוא קורא לי." שוב צחקה.

 

היא רצתה סיגריה יותר מאי פעם. האוטובוס המשיך לעמוד מולם ובלי לחשוב כמעט היא קמה מהספסל, נעמדה בסוף התור ועלתה עליו. הדלת נסגרה מאחוריה ובשניה האחרונה היא הספיקה להחזיק את העמוד ואת עצמה מליפול.

"את מתכוונת לשלם?"

היא הכניסה את היד לחזייה והוציאה מתוכה שטר של עשרים. הוא היה אמור להספיק לשתי מנות פלאפל, להיום ולמחר. היא הצליחה להושיט לו את השטר רק כשנעמד ברמזור. הנהג החזיר לה עודף והיא החזיקה אותו חזק והסתובבה לכיוון הדלת.

"שבי גברת שלא תיפלי"

הוא התחיל לינסוע שוב והיא בשניה אחת מהירה הסתובבה לספסל מאחורי הדלת הקדמית והפילה עצמה על הכיסא. היא התעייפה, הרבה זמן לא התאמצה ככה. הנוף מהחלון נמרח לה בעיניים וכשהוא נעצר סוף סוף, היא ראתה מישהו בתחנה זורק סיגריה כמעט שלמה ועולה לאוטובוס.

היא רצתה לרדת אבל לא הספיקה לקום.

הדרך חזרה להימרח והיא הרגישה שהיא הולכת ומזדקנת עם מהירות הנסיעה. בשארית כוחה הרימה עצמה ונעמדה מול הדלת, החזיקה חזק את העמוד. כשהגיע האוטובוס לתחנה היא ירדה לאט ובזהירות, וכשרגליה נגעו בקרקע עלתה מהר על המדרכה והתנשפה.

היא הסתכלה על השעון. 9:22. אבל זה לא אומר לה כלום כי אין לה מושג איפה היא.

 

היא המשיכה ללכת עד שהגיעה לקיוסק.

"סיגריות" אמרה למוכר והושיטה את המטבעות שהיו רטובים מזיעה.

"איזה סיגריות?" המוכר ספר את הכסף והיא לא ענתה לו. "זה לא מספיק, אני יכול להביא לך את זה." הוא זרק קופסא קטנה עם שלוש סיגריות מרלבורו.

היא שלפה אחת, הדליקה ואספה את העודף מהדלפק.

בקצב השאיפות התרחקה מהמקום, חצתה את הכביש, התיישבה בתחנת האוטובוס הנגדית ועישנה. עישנה ברוגע. כשסיימה נכנסה ללחץ, הסתכלה על השעון ואז הסתכלה סביבה. יש מאפייה גדולה מימינה. ממול הקיוסק, מספרה, מתפרה, ירקן וגלידריה. משמאלה עוד שתי תחנות אוטובוס. הרבה יותר אנשים. הרבה יותר מהירים. יותר מידי דברים לזכור.

היא הרגישה שהיא נלחצת מידי והבינה שכדאי לעשן את הסיגריה השניה לפני שתחליט מה עושים. הדליקה ועישנה, לאט. כשסיימה ניסתה שוב לחשוב מה עושים, מוחה קדח וזה רק עייף אותה יותר, היא הסתכלה על השעון, 09:47. רבע שעה היא ישבה שם, עד שלבסוף החליטה לחזור חזרה למקום שלה. היא המתינה בישיבה והמחשבות המשיכו להציף אותה. היא חשבה כמה חבל שאי אפשר לעשן באוטובוסים. חשבה כמה זמן עוד צריכה לחכות ואם כדאי לה להדליק סיגריה בינתיים.

שירי בשן, בוגרת מכללת "מנשר לאמנות".