הדירה עומדת למות. הקילופים של הסיד פתיתים פתיתים על הרצפה, היא מספרת בלי קול, זה כמעט כמו איך שהטבעתי את החבר הכי טוב שלי מתחת למים המוקצפים באמבט, בפעם הראשונה שהעזנו להתפשט באור יום וצללתי לזרועות פרושות, בין ברכיים פרודות, והשוקיים שלי החליקו בין עור וקרמיקה כך שהייתי חייבת לצוף מעלה ולקחת נשימה. התנועה של הגוף קפאה, עיניים פגשו עיניים רצוד ושוב כך שיכולתי לדמיין רק את הברז משתקף מבעד לאישון ואת המים שממשיכים להתעלות על גדותינו. כפות הידיים הפכו קפוצות, התלפפו סביב צוואר, האגודל נלחץ כנגד הגרוגרת. הוא לא מחה.
לא היו בי מחשבות, רק טלטלתי קדימה ואחורה, ידיים, עורף, בית חזה. ראיתי בועות אוויר קטנות שנגדעות ואת מגע קודקוד הראש שלו בדופן האמבט. שמעתי את השריקה של להיות שניים עשר מטרים בתוך הים שמעולם לא העזתי לצלול כל כך עמוק, ואת בית הבליעה שלו שהחריש חנק בתוך המים הרדודים. שמטתי אחיזה. הפנים שלו עלו סומרות מעל פני המים, כל כך רטובות שלא היה מקום להוסיף להן בכי. השריטות נשלחו מהידיים ונטמעו לאורך כל הצינורות ועד פתח הדלת הראשית, גם היא תקבר, גם החלונות שסרבתי לפתוח עד שיסלח. בטח שלא סלח.
הייתה מלאה הדירה, נפוחה מרוב אוויר שלושה כיוונים, צפון מזרח ומעט רוח ים, בלי חוצצים אמיתיים, קיר מדורג, קיר לוקה בחסר וארון בגדים ארוך שהיתוו הפרדה בין החללים: כאן אוכלים, כאן צופים בטלווזיה, כאן הולכים לישון. לריב ולגנוח התאפשר בכל סנטימטר מרובע, עכשיו הכל יתמוטט תחת משקולת כבדה. תחרות הטלת כדור ברזל ממרומים. הדירה תפסיק לעמוד על ארבע רגליים, ככה שתקרוס בלטות שבורות ופיסות מלט מתבקע אל הרחוב, תיפלט אל שאון היום, אל הצופים והבורחים. אדים של טיט וקרמיקה יעטפו הכל בהילה עננית ומתאבקת, תגרש כל נפש, כל חיה. אפילו המקקים ינוסו למצוא מפתן חדש. תלים תלים ייערמו איברי הבניין עד שלא יהיה ניתן להבחין מה היה שייך למי. קומה שלוש דירה שש, היא זוכרת, זו גם לא הפעם הראשונה.
עכשיו מירב לוחשת אוויר שמחליק מהנברשת ששנאה אל גגות הארגזים האטומים, היא מנסה לפרוץ את סלילי נייר הדבק שהודקו באגרסיביות, נשימה אחרונה מבקשת להפיח חיים. המיטה הגדולה והשידה המהגונית כבר הובלו כל הדרך מלב העיר לפאתיה, איך דווקא עכשיו מתבקשת ההריסה? דווקא מכאן? מהשטח שמזרים דם לאורך עורקי הרחובות, איך העיר לא תקרוס יחד עם הבניין, תפסוק נשימה? והסוף של מי הוביל את המהלך? החריצים בין החפצים שביקשו להתרחב, או עומס התמונות שדבק בקירות: מטיול, מפעם, מקרוב, מהים, מאי שם; מסודרות בספירלות מתנפחות לכל עבר, ששניהם היו חייבים למצמץ ולעפעף כדי לא להשתגע מרוב צבע. הדחיסות של מה? והרוח, כן, היא מבקשת להבריח את הסוד מהר מהר, שלא יעלם עם הקירות הקורסים, עם תקרה ורצפה שיהפכו אחת, שיהפכו לשום דבר. לדבר שאין בו השמשה.
לפני שהשגרה התרוקנה כלי מטבח הוצגו בשפע, תלויים על מסמרים מעל הכיור, עם ראש משונן מפלסטיק בצורת כוכבים, האסטטיקה, הנראות הייתה הכל. סירים ומחבתות, טרבדים ומצקות, ברבים, היה הכל בשפע. הסדינים המקופלים סדורים בארונות קיר, מחבוא הולם לבדים שיכולים לשמש רק שניים, הבגדים נשלחו לתצוגת תכלית מאחורי מחיצה שקופה, היה הכל שלהם על אף שבעיקר שלה, השמחה נאכלה במהרה.
זו גסיסה רצונית ניתן לשער, צעד שהיה חייב להילקח. להמשיך באותו האופן היה יכול להיות הרסני. לבקש עוד קצת, עוד אור עולה אור כבה, זה אפשרי, המתגים יכלו לכך עוד ועוד, אך הדירה, היא הייתה מגיעה לאותה נקודת הסיום. הנה הקץ קרב, דופק על דלת הכניסה, צו הריסה, זו שעת כושר לפירוק לגורמים. חוטים הם ימתחו מתוך הקירות אל הפיגומים, חשמל שכבר לא יעבור והבזקים שלא יסנוורו. כל מה שהיה ונלקח יוקא החוצה כמו התנערות מזיכרון רע. גם הרוח כבר לא תתכרבל שם.
נטע אלון, ילידת 1988, מתגוררת בתל-אביב, בוגרת מסלול הכתיבה במכללת מנשר. תסריטאית ומדריכה חוגי כתיבה יוצרת לילדים.