משיתוף לפעולה

1. שיתוף לפני הרשת

בשנים האחרונות תופס מושג ה-Share מקום נרחב בחיינו. עידן האינטרנט הביא עמו משמעויות חדשות וחוויות חדשות לשני מושגים מרכזיים: יצירה שיתופית ושיתוף מידע. כדי להבין את מהות השינוי, יש לציין כי שיתוף מתחיל בהשתתפות. בשנת 1965, ביצירתו Magnet TV, סובב האמן נאם ג'ון פאיק מגנט מול מסך טלוויזיה וכך הצליח לשבש את השידור. הוא הביע את התסכול מכך שהטלוויזיה מכתיבה לקהל הצופים סדר-יום, והם יושבים פסיביים בלי זכות או יכולת להתערב. רשת האינטרנט היתה הבמה הראשונה שאפשרה לכל אדם להעביר מסרים לכל העולם, ולהשתתף ביצירת התכנים במקום לספוג אותם ללא תגובה.

יכולותיה של הרשת עוררו מחדש את הדיון אודות יצירה שיתופית. ההסטוריה מספקת לנו דוגמאות רבות לשיתופי פעולה בין אנשים לשם יצירת יצירה אחת, למשל הפירמידות במצרים, המקהלות השבטיות בתרבויות רבות, או מושבי הרנגה ביפן, שבהם קבוצת משוררים היתה צריכה לאלתר אחד אחרי השני כדי ליצור רצף קוהרנטי. בכל שלוש הדוגמאות שלעיל יש דבר-מה שעשוי להיראות היום כבעייתי: הפירמידות הכתיבו היררכיה של עבדות, במקהלות השבטיות ניכר שהחלק השיתופי הוא הביצוע ולא בהכרח היצירה (אף-על-פי שבחלק מהמקרים גם היא משותפת, אבל מהו תהליך היצירה וכמה רחוק הוא מסוגל להגיע?) ובמושבי הרנגה אין אפשרות לבו-זמניות. יחד עם זאת, ניתן לראות את ריבוי האפשרויות למבנים שונים של יצירה שיתופית.

ובעצם, מהו ההבדל בין יצירה של יחיד לבין יצירה של קבוצה? מאז ימי הרנסנס ו-"אנשי האשכולות", וביתר שאת מאז מחצית המאה ה-18, נשתרש בתרבות מושג "האמן הגאון", לא מעט בזכות בטהובן וגתה. אמנים ניתקו את יצירותיהם מתלות בספונסרים ומהצורך בנאמנות ובייצוג. הם חיפשו וגם מצאו "חירות אמנותית", שהעניקה להם אפשרות לעשות כאוות נפשם, וגם להביע את אשר בנפשם. המהלך המודרניסטי היה מעבר ממתן חירות טוטאלית לרגש אל אמנות לשם אמנות, שמקפידה על ביקורת ולא רק על ביטוי-עצמי, אבל חרף נסיונות מוצלחים לא מעטים, מדאדא והסוריאליסטים ועד לארכיטקטורה הפאשיסטית, תפיסת האמנות בציבור נותרה של האמן היחיד. יחד עם זאת, ממחבר המקרא דרך שייקספיר ועד האחים כהן, יש קבוצות יוצרים שזכו למותג אחד.

בסוף שנות השישים נדמה כי הדיון ביוצרים נחתם, כאשר אינטלקטואלים צרפתיים כמו רולן בארת ומישל פוקו צמצמו את מקומו של המחבר, ובארת הכריז על "מות המחבר". הסוציולוג פייר בורדיה לא הסתפק בכך, והאשים את האמנים בכך שהם מחשיבים את הכישרון יתר על המידה, במקום לחבור אל החברה. הסוציולוג, לדידו, הוא זה המסלק את האמנים מן החברה. בורדיה טען שלא האמן היחיד ולא קבוצת האמנים הם אלו שמביעים את נקודת המבט הסובייקטיבית שלהם ביצירתם, אלא מה שהוא מכנה "שדה הייצור האמנותי/התרבותי". כלומר, ביצירה קבוצתית, לא אחד מן הפרטים מביע את רצונו, וגם לא הקבוצה כולה, אלא החברה שבה הם חיים, שמשעבדת אותם לצרכיה. במבט לאחור, גם אם יש צדק בדבריו של בורדיה, יש לזכור כי הוא שבוי בשדה שבו הוא פעל, שהיה נכון לזמנו, אבל היום עשוי (וכנראה צריך) להיתפס כמסרס וכמעודד תרבות חסרת חזון.

2. יצירה שיתופית כלל-עולמית

מושגים שאיפשרו שיתוף ברשת שלא היה נפוץ קודם לכן הם "תוכנה חופשית" ו-"קוד פתוח". בשניהם מדובר על האפשרות של כל אדם להמשיך את מה שנעשה לפניו בידי אנשים אחרים. אם זו תוכנה, אזי רשאי כל אדם להשתמש בה, לשכפלה, להפיצה, להתאימה, לשנותה ולשפרה כפי רצונו, באופן חופשי, אך תחת תנאים מסוימים המבטיחים את זכויותיהם של שאר המשתמשים. באופן זה, בדומה למדעים המדוייקים, ממשיכה האנושות לבנות את תרבותה ואת נכסיה הרוחניים על בסיס הישגיה הקודמים.

אך הפוטנציאל של הרשת לבנות יצירה שיתופית אינו שמור רק למתכנתים. בשנת 2001 קמה ויקיפדיה ומימשה את החזון. אנציקלופדיית תוכן חופשי, שנכתבת ומשופרת מִדֵּי יום ביומו בידי רבבות מתנדבים, ומסתמכת על רעיון חוכמת ההמונים. כל אחת ואחד רשאים להשתתף בפרויקט. המתנדבים יוצרים את התכנים ומגנים מפני השחתות. ויקיפדיה כתובה במספר רב של שפות וביניהן השפה העברית. העולם כולו שותף ליצירה אחת, שספגה בתחילה ביקורות ספקניות, אך נכון ל-2016 השלימה את טאטואן של אנציקלופדיות הדפוס מן המדפים, בהיותה גוף ידע כלל-עולמי מרשים.

לא זה המקום לסקור את כל פגמיה של האנציקלופדיה החופשית, אבל מעניין במיוחד הטיפול במחלוקות. ויקיפדיה מלאה בערכים שנויים במחלוקת, למשל כל מנהיג של כל מדינה… היות שכל אחת ואחד רשאים לערוך, יתכן עדכון של תומך במנהיג, ולאחריו עדכון של מתנגד, כאשר כל אחד מהם עשוי להציג את המציאות מנקודת מבט שונה, בהתאם לשדה הייצור התרבותי של כל אחד מהם, אליבא דבורדיה. כך נוצרות מלחמות עריכה בוויקיפדיה. ויקיפדיה מטפלת במחלוקות בשני מישורים. הראשון נגזר ממבנה התוכנה: לכל ערך באנציקלופדיה יש רק גרסה עדכנית אחת. לדוגמה, לסכסוך הישראלי-פלסטיני אין דף אחד מנקודת המבט הפלסטינית ודף שני מנקודת המבט הישראלית. הגרסה הקובעת היא השינוי האחרון. מכאן נובע שנקודת המוצא של ויקיפדיה היא שבכל רגע נתון, יתכן שהמידע בוויקיפדיה אינו עדכני, אינו מדויק, או מוטה. אם לפני מלחמת העולם השנייה, דובר על אמת טוטאלית, ואחריה דובר על ריבוי נרטיבים והשקפות, שאף אחד מהם אינו אמת מוחלטת, הרי שוויקיפדיה מציעה מודל חדש: אמת בלתי-מושלמת אבל אחידה.

ומכאן נגזר המנגנון השני של ויקיפדיה לטיפול במחלוקות, NPOV, נקודת מבט נייטרלית. כל המאמרים בוויקיפדיה צריכים להיכתב מנקודת מבט נייטרלית, שמוגדרת על-ידה ככזו שמציגה בצורה הוגנת וללא דעות קדומות את כל העובדות החשובות שפורסמו על ידי מקורות אמינים. ויקיפדיה מצהירה כי היא שואפת לתאר ויכוחים, אך לא לעסוק בהם. היא מצווה על יוצרי התוכן: "העדיפו שפה לא ביקורתית". נקודת מבט נייטרלית היא אחד מעקרונות היסוד של ויקיפדיה. מדיניות זאת אינה ניתנת למשא ומתן, ועל כל העורכים לפעול לפיה. אם המנגנון הראשון השיג שיתוף במחיר ויתור מסוים על האמת, הרי שהמנגנון השני מוותר במודע על נימה ביקורתית, ובכך על היבט מסוים של ביקורתיות או חופשיות.

ויקיפדיה היא דוגמה אחת של אתר אינטרנט, אבל התופעה שהיא מדגימה יצאה גם מתוך גבולות הרשת. תכניות הריאליטי בטלוויזיה הן דוגמה לחלחול הרעיונות שבישר נאם ג'ון פאיק. בתכניות אלה הקהל משותף ומשתתף. הוא זה הקובע מי מהמתמודדים ממשיך לשלב הבא ומי מורחק מן התכנית. אחת התופעות המעניינות בתעשיית הטלוויזיה היא שנוצרה אסתטיקה של "הדחות" שלא היתה קיימת בעבר, גם בתכניות שבהן הקהל אינו משתתף כמו בסדרת הפנטזיה משחקי הכס. שינויים תרבותיים אלו ואחרים נחזו כבר בשנת 2006 במאמר של מבקר התרבות הבריטי אלן קירבי, בשם "מותו של הפוסטמודרניזם ומעבר לו", שהפך ויראלי, והגדיר תקופה חדשה שמאוחר יותר נקראה על-ידו דיגימודרניזם, או מודרניזם דיגיטלי.

3. מיצירת תוכן לשיתופו

אתרים כמו ויקיפדיה לימדו אותנו, שכשמאפשרים למשתמשים להשתתף בעריכת אתרי תוכן חופשי, הם נחלקים לשלוש קבוצות: הרוב המוחלט הוא אנשים שצורכים את התוכן כמשתמשים, אך אינם תורמים כלל. מיעוט מבוטל הוא אלו שתורמים פעמים ספורות או פעם בתקופה. שבריר האחוז שנותר הוא המכורים שהופכים את האתר למרכז חייהם. הדבר מובן, שהרי גם אם יש אפשרות תיאורטית ליצור תוכן, רוב האוכלוסיה אינה רוצה בכך. זו עדיין הגשמת חזון ההשתתפות. יתר על כן, מספר הצפיות של מאמרים בוויקיפדיה מקיים התפלגות דומה: עמוד הבית נצפה הכי הרבה פעמים וכך גם מספר מאמרים פופולריים. שאר המאמרים נצפים מעט מאוד אולם הם מהווים רוב בין המאמרים הנצפים. התפלגות זו מכונה "הזנב הארוך", ובימיה הבתוליים של הרשת, התקווה היתה שתוכן מקורי שיצרו הגולשים יגבר בהרבה על תוכן מוכתב מסחרי או פוליטי. היום, כשפייסבוק וגוגל שולטים במידת מה בחיינו, מעניין לבדוק מה השתבש בחזון.

"בעתיד המחשבים יהיו אנושיים יותר, אך גם האנשים יהיו מחשביים יותר", כתב המשורר דוד אבידן. עידן הרשת החברתית הביא לשינויים עצומים ומהירים בחיינו, ובמובנים רבים אנחנו "מתמחשבים", למשל במשך הזמן שאנחנו מבלים מול המסכים, בתלות שלנו במערכות מידע ובתוכן שאנו יוצרים. בתחילה יצרנו אתרים גדושי תוכן וחסרי סדר. משם התקדמנו אל הבלוגים, שם כתבנו פוסט אחר פוסט, וסידרנו אותם לפי תגיות, מה שאיפשר יכולות חיפוש משופרות. הבעיה היתה שעבור רוב הכותבים, כתיבה כזו, של מאמר אחר מאמר, היתה עניין תובעני מדי. ולכן המשכנו משם לאתרים כמו טוויטר ופייסבוק, רשתות שבהן אנחנו מחברים רק שורה, או לכל היותר פסקה – מייקרובלוגינג. טוויטר התהדרה במגבלת 140 התווים שלה לעדכון. החברה שלנו זנחה את התכנים הארוכים ועברה לעדכונים נקודתיים, חדים ולא מעמיקים. זוהי הרשת החברתית, ווב 2.0.

רשתות חברתיות כמו פייסבוק הנחילו לנו שני מונחים חדשים – Like ו-Share. אם עד כה התכנים הדלדלו אך נותרו שלנו, מעתה אנו מציגים לעולם תכנים שאחרים יצרו, ואנחנו בחרנו לשתף ולמעשה לאצור אותם. אתרים כמו Pinterest הם כבר אתרי אוצרות לכל דבר. כרטיס הביקור של אדם הפך להיות הקיר או הדף שלו, ובעידן השר והלייק – זהותנו היא אוסף ההעדפות שלנו מתוך גודש תכנים של אנשים אחרים. אם פעם גלשנו ברשת, ולאחר מכן התחברתנו, כיום אנחנו אוספים תכנים, ותרומתנו מסתכמת בתגובה, בשיתוף או רק בביט של תמיכה. יחד עם זאת אנו חשים כי התכנים הם שלנו. כשאנחנו משתפים אותם, יש לנו תחושת בעלות עליהם – "Sharing is Owning". יתרה מזאת, התכנים הם אנחנו; התוכן שאצרנו הוא הצורה שבה אנחנו מגדירים את עצמנו, הזהות שלנו.

4. שיתוף נתונים ומידע

את הבעייתיות שיוצר השיתוף ניתן לראות בתופעת הרשת שנקראת "שיימינג" או "ביוש". רובנו חושבים ששיימינג הוא פרסום ברשת חברתית המציג מעשים חמורים לכאורה של אדם במטרה לגנות ולבייש אותו. בפועל, במקרים רבים המעשים החמורים הם תוכן שאותו אדם העלה באותן רשתות חברתיות (ולעתים תוכן שהוא שיתף). במלים אחרות, עצם הפעילות ברשת החברתית יוצרת שיתוף מסוג שרבים אינם מודעים לו – הם משתפים את עצמם, את פעילויותיהם או דעותיהם, והופכים את עצמם ואת התנהלותם – ולא רק את המידע שהם משתפים – למידע שמשותף ברשת. יוצא שכל אחד מאתנו הוא לא רק משתמש, אלא גם מידע, אוסף נתונים בעלי משמעות.

אנחנו משתפים, לרוב מרצון אך מחוסר הבנה, המון מידע על עצמנו, במיוחד באפליקציות בטלפונים הניידים. מידע על מיקום, הדרך שבה אנחנו מגיעים לעבודה, היכן אנחנו ישנים, היכן אנחנו חונים, באילו מקומות אנחנו קונים, מי החברים שלנו והיכן אנחנו מבלים איתם ועוד. רובנו מבינים שיש לחברות ענק עניין בנתונים כאלו, ושיש סיכוי שהם ישתמשו בהם כדי לפלח את המשתמשים – מידע יקר ערך – אבל רובנו לא עוצרים לשאול מדוע אנחנו מספקים להם את המידע הזה בחינם. יש מעין הסכמה בשתיקה ששירותים כמו פייסבוק או גוגל ניתנים לנו ללא תמורה, ואנחנו מעניקים להם את המידע שהם רוצים ללא תמורה… למעשה, במובנים מסוימים, בעצם העובדה שאנחנו משתפים מידע וחושפים אותו לחברות הענק, אנחנו עובדים בהתנדבות עבורן, ומעניקים להן ערך כלכלי משמעותי, תוך אשליה שאנחנו זוכים בשירות חינמי.

מדוע זה מפחיד כל-כך שיאספו עלינו את כל המידע הזה? בשנים האחרונות חלה התקדמות טכנולוגית בתחום שנקרא למידה חישובית (Machine Learning). חברות גדולות, מצוידות בכח מחשוב חזק, צברו עלינו נתוני עתק (Big Data), והתחילו לשחק בהם. באמצעות האלגוריתמים, החומרה והמידע, ניתן לגרום למחשב ללמוד מתוך דוגמאות. אנשים רבים חיים בתחושה שהמחשב יכול לקבל החלטה רק על-סמך מה שיאמרו לו, כלומר בהתאם לתוכנה שתוזן לו. למעשה, קיימות כבר שנים שיטות, שעל-פיהן המחשב מקבל החלטות על-סמך דוגמאות, אך בעשור השני של המאה ה-21, הגיעה פריצת הדרך, המכונה למידה עמוקה (Deep Learning)

דוגמה אחת היא ראייה ממוחשבת, כלומר: מציגים למחשב תמונה ושואלים אותו מה רואים בה. עד 2012, התוכנות המתקדמות ביותר הגיעו לרמת דיוק של כ-75 אחוז, בעוד רמת הדיוק האנושי היתה כ-94 אחוז. היום מחשבים יודעים לקבל החלטה באשר למה רואים בתמונה בדיוק שנושק ל-95 אחוז, כלומר לא פחות טוב מן העין האנושית. דוגמה שנייה היא זיהוי דיבור, שעבר שיפור דומה, בזכות השיחות הקוליות הרבות שאנו מספקים לחברות הגדולות. במקרים אלו ועוד, המחשב לומד מתוך דוגמאות ומקבל החלטות באחוז דיוק גבוה, שהולך ומשתפר.

שיטת ההסקה מתוך אוסף רב של דוגמאות ששיתפנו, אל מקרה כללי שלא שיתפנו, טומנת בחובה סכנה. מעבר לנסיונות ראשונים של מזל"טים ששומרים על מקום באמצעות בינה מלאכותית, ומקבלים בעצמם את ההחלטה אם לתקוף את החשוד או לא, ישנם מקרים יותר יומיומיים. בפרויקט גלויות מגוגל ארת', התבונן האמן קלמנט ואלה במוצר של גוגל שמאפשר למשתמשים לצפות בתצלומי לווין. הוא איתר את נקודות התפר שבין תצלום לתצלום, שבהן בחר גוגל לא להשחיר את מה שאינו רואה, אלא להכליל ממקומות אחרים. כך נוצרים גשרים תלויים ונופים סוריאליסטים בדיוניים אחרים. הנמשל הוא שעולם שנבנה כהכללה ממוחשבת של דוגמאות אינו העולם האמיתי, וכשרואים בו כזה נשקפת סכנה.

סכנה מיידית יותר היא אובדן הפרטיות. לרשתות החברתיות יש מיליארדי תמונות של משתמשים, חלקן כבר מתויגות (כלומר נתנו להם במתנה את המידע הזה), ולכן אין קושי לזהות פנים של אדם ספציפי בתמונה אם משתמשים בטכנולוגיות החדשות. כך למשל, אם תייר שמגיע לישראל יצלם תמונה מקרית ויעלה אותה לפייסבוק, ואני אעמוד ברקע ולא אדע כלל שהוא צילם, פייסבוק תדע בדיוק היכן אני נמצא. אם מוסיפים לכך הודעות פייסבוק אישיות ששלחתי באותה שעה, פייסבוק יכולה לדעת עלי הרבה מאד. ובמקרה המתואר, היא עשויה לדעת עלי הרבה גם אם אני כלל לא משתמש בפייסבוק.

אז האם נגזר עלינו לוותר על פרטיותנו? והאם זה רע? ימים יגידו, אבל כבר עכשיו יש יוזמות מעניינות, כמו שיטות איפור ותספורות שמסתירות את העיניים או גורמות לאלגוריתם לחשוב שמה שהוא רואה אינו פנים אנושיות. בפרויקט אמנותי אחר בנה האמן ארם ברתול רשת של חורים בקירות של בניינים ברחבי העולם, מצוידים בכונן USB נייד – שלתוכו אפשר להכניס את המחשב, ולהעתיק קבצים אל החור וממנו. כך ניתן לשתף מידע בלי שהוא יעבור ברשת האינטרנט.

5. שיתוף מידע מהרשויות אלינו

במדינות המערב קיימת מגמה של הגברת שיתוף המידע שנמצא בידי הרשויות, כך שיהיה זמין לאדם הפרטי. השאיפה לממשל זמין ושקוף נתפסת בקרב רבים כעניין פוליטי ששייך לצד השמאלי של המפה, ככלי ליצירת שיוויון, ולמימוש אחריותה של המדינה להעניק שירות שווה והוגן לכלל הציבור. אך המציאות מוכיחה שגם הימין מתעניין בנושא, ובבריטניה זמינות הממשל היתה רכיב משמעותי במצע המפלגה השמרנית. ישנו מידע רב שהרשויות לא ששות לשתף, כגון ניהול תקציבים, העדפות בחלוקת משאבים, וכמובן עניינים צבאיים וחסויים אחרים.

אולם לעתים גם כשהרשויות רוצות לשתף את המידע, קשה להן לגרום לו להיות נגיש לאדם הפרטי, בטח שביחס לתאגידים ולחברות גדולות. דוגמה לכך אירעה במספר רשויות מקומיות בבריטניה, כשמידע על שימוש בשירותי בריאות לפי אזור גאוגרפי נחשף לציבור (נתונים מסוכמים ולא אישיים) כדי לוודא שכל איזור זוכה לשירותי בריאות ברמה הולמת. בפועל, הראשונים שעטו על המידע היו יזמי נדל"ן, שהצליחו לנתח אותו ולהסיק מהם האיזורים האטרקטיביים לצעירים, לעומת אזורים שבהם חיים קשישים וחולים רבים שנזקקים לשירותי בריאות סמוכים. במקרה זה הכוונה היתה להעניק שירות שיצמצם פערים, והתוצאה היתה הגברת הפער. יש הרואים בשיתוף או שחרור מידע כלי שמאפשר זירה נוחה יותר לשוק חופשי, נקי מחסמים ופתוח לתחרות חופשית באמת.

דוגמה נוספת לשיתוף מידע בעייתי היא תקציב מדינת ישראל. התקציב חייב להיות משותף לכל אזרחי המדינה, והוא אכן זמין, אך מובן שחלוקת הסעיפים כפי שהיא מצוינת בו אינה מעבירה את המידע שבו מתעניין הציבור. שאלות כמו "כמה כסף מועבר מעבר לקו הירוק?", "כמה כסף מועבר ע"י האוצר במהלך השנה שלא על-פי התכניות?" או נושאים בטחוניים לא מסווגים (למשל עלויות הקשורות למתווה הגז), נופלים בין תתי-סעיפים או נהלים עוקפים. כך שהמידע זמין, אך הוא אינו שקוף. לצורך זה קמה "הסדנה לידע ציבורי" – ארגון ללא מטרות רווח, מבוסס מתנדבים, הפועל לקידום שקיפות שלטונית ומעורבות אזרחית באמצעות בניית כלים טכנולוגיים בקוד פתוח, לפתיחה והנגשה של מידע ממוסדות ציבוריים. הסדנה עוסקת בפעילות הכנסת, תקציב המדינה ותקציבי הרשויות המקומיות, תאונות דרכים, תחבורה ציבורית, מידע תכנוני, מדיניות השקעות של קרנות פנסיה ועוד. היא מהווה דוגמה אחת מבין רבות לכך שהתארגנות ציבורית יכולה לנתב את תהליכי שיתוף המידע לטובת הציבור במקום לטובת הרשויות או הגורמים שהשלטון חפץ ביקרם.

במקרים מסוימים יש אינטרסים ברורים לרשויות או לגופים שלא לאפשר שקיפות. במקרים כאלו נוצרות תנועות נגד, שמנסות לשתף מידע בדרכים פחות ישירות. ויקיליקס הוא אתר אינטרנט המציג ידיעות שהודלפו למערכת האתר בעילום שם למרות הגבלות צנזורה, סיווג ביטחוני או הגנת הפרטיות. האדם היחיד שהזדהה כדובר מטעם האתר הוא העיתונאי האוסטרלי ג'וליאן אסנג', מטרתו העיקרית היא לפעול נגד משטרי דיכוי, ולסייע לכל אדם המבקש לחשוף שחיתות במדינות או חברות מסחריות. חרף צעדים משפטיים רבים שננקטים נגד האתר, הוא זכה בפרסים רבים וזוכה לאהדה רחבה בציבור.

מקרה נוסף הוא אדוארד סנודן, עובד לשעבר בסוכנות לביטחון לאומי של ארצות הברית, שהדליף מידע על תוכניות המעקב של המדינה, לאחר שנחשף לפעילויות בלתי-מוסריות בעיניו, או כדבריו "אינני רוצה לחיות בעולם שבו כל מה שאני עושה או אומר נרשם". לא תמיד נלחמים אנשים פרטיים במדינה. ישנם מקרים אחרים, כמו למשל אתרי הדלפות של מאמרים אקדמיים, שאוניברסיטאות מסרבות לשתף. כל אחת ואחד יכולים לתרום במלחמת השיתוף הקיומי שבה אנחנו מתמודדים. זה ממש לא אומר לפגוע במדינה או באקדמיה, אבל להרהר בנושאים האלו, לשים לב מה אנחנו משתפים עם מי, ואולי לתרום לפרויקטי קוד-פתוח – יכולים להפוך את העולם הזה למקום קצת פחות מאיים.

6. שירת המאה ה-21

אולם, כאמור, לפי כלל הזנב הארוך, הקריאה לפעולה לא תביא להשתתפות הציבור כולו. אם בוויקיפדיה תוכן בעייתי יתגלה לאחר שמספיק זוגות עיניים יתקלו בו, כשמדובר בבניית פתרונות משותפים לעתים נדרש שיתוף פעולה של "המכורים לדבר", בין אם על-ידי פיתוח תוכנה, או על-ידי ניסוח רעיונות . דוגמה לרעיון כזה הוא מיזם Creative Commons, המעניק ליוצרים מנגנון חוקי של רשיונות וחוזים, המאפשרים להם לשתף את יצירתם ברשת לטובת הכלל, בלי לפגוע בעצמם בגלל בעיות של חוקי "זכויות יוצרים". הספר הראשון ששוחרר לעולם ברשיון קריאייטיב קומונס, היה חיבורו של אריק ס. ריימונדס, הקתדרלה והבזאר, שעסק בשתי הדרכים לניהול פרויקטים שיתופיים ופתוחים. הבזאר מקביל למציאת השחתות בוויקיפדיה, שבו כל מי שעובר ביריד רואה את ההשחתה ומתקן, בעוד הקתדרלה היא מקום מצומצם וסגור, שבו חבורת "המכורים" מזמינה את הציבור להתארח.

ומיהם אותם מנהלי או פעילי הקתדרלה בעולם שיתוף המידע, שמנסים להפוך את השיתוף לפעולה? הציבור נחשף למושג "האקרים", אך זהו מושג מטעה במקצת. כיום אנחנו משתמשים במילה זו, או בתרגומה לעברית כ-"פצחנים" כדי לתאר אנשים שמצליחים להשתמש במערכות (בעיקר ממוחשבות) באופן שמתכנניהן לא התכוונו אליו, כדי ליצור בהן התנהגות לא מתוכננת, כשלרוב אנחנו חושבים על פריצות למחשבים ופיצוח קודים. אך במקור, המילה האקינג הגיעה משימוש בגרזן כדי ליצור רהיטי "עשו זאת בעצמכם" (DIY). ההאקרים המקוריים היו אנשים שחקרו טכנולוגיות כדי לעשות בהן שימוש יצירתי עצמאי. אין בקוד הפתוח או בוויקיפדיה פריצה למחשבים, אבל אולי יש בהם פריצת דרך מחשבתית.

אנחנו נמצאים בעידן אינטרנטי מבוסס טקסט. כל התיוגים, כמעט כל החיפושים,וכל שורות הקוד הם טקסט. ועל-כן, ניתן לראות בהאקרים ממשיכי דרכם של אנשים שעסקו בטקסט מאז המצאת הכתב. היצירה הטקסטואלית נעה על שני צירים, לעתים חופפים ולעתים נפגשים: הציר האחד הוא הדרך הטקסטואלית לספר סיפור, והשני הוא חקר הטקסט, ששואל כיצד הטקסט מבטא את הסיפור, שמנסה לשוטט במרחבי הטקסט, גם אלו שאינם סיפוריים. הציר הראשון מכונה פרוזה, והשני – שירה.

כל פוסט (או שיתוף) שאנחנו מעלים לרשתות החברתיות תורם ליצירת סיפורה של האנושות. זוהי הפרוזה של ימינו, שמאפשרת לנו לחוש שהסיפור שלנו הוא במרכז העניינים, אך למעשה אנחנו דמות שולית ברשת ענקית. ומי שלא יכולים להישאר אדישים להיררכיות הנוצרות, שגורמות לנו עוולות ומסמאות את דרכנו – מי שחייבים לחקור את הדרך שבה נוצר הסיפור. כשם שהמשוררים המודרניסטיים חקרו את אכזריותו של הטבע, וחשו מקוללים ממנו – כך משוררי האינטרנט צריכים לשאת על גבם את ההיררכיות הנוצרות, ואת "התמחשבות" האדם.

בניגוד לוויקיפדיה,המשוררים של היום צריכים לקרוא: "העדיפו שפה ביקורתית". המשורר פול ואלרי כתב שהכלב (כלומר האדם) ששומע דבר-מה מטריד, קולט ממנו רק מה שנדרש לפעולה מיידית. המשורר הוא זה שלא עוסק רק במתן תגובות מיידיות לגירויים מבחוץ, אלא מהרהר על העתיד, על החיים, על הכלל. המשורר הוא זה שמרקד בין הביטים של הרשת, לא כדי לבטא את יכולות התנועה שלו, אלא כדי לחשוף את רוחות הרפאים של הרשת, וכדי להתפתל כדי לסלקן או לפחות כדי לחמוק מהן.