The Gadget

אח שלי הגיע מארצות הברית וקנה לאבא שלי מתנה מאד משוכללת.
אבא שלי קורא לזה   –   "The gadget".
מצד שני, אבא שלי קורא לכל דבר שצריך להפעיל –  "The gadget".
הוא קורא ככה לפלאפון שלי (וזה לא שיש לי סמארטפון או משהו, סתם פלאפון דור 3 וחצי שהוא חצי טאצ'). הוא קורא ככה לרדיו דיסק משנות ה-90.  הוא קורא ככה גם להליכון שלו, כנראה בגלל שיש לו גלגלים. הוא לא מבין שאפשר להתקשר לפלאפון שלי מטלפון נייח רגיל. הוא גם לא כל כך מבין איך כשמצלמים במצלמה דיגיטלית אפשר מיד להוריד את התמונות למחשב ולראות אותן. הוא בעצם לא מבין מה זה להוריד תמונות למחשב.
הוא לא מבין הרבה דברים אבל הוא מבין הרבה.
הוא מבין בדברים של פעם.
הוא יודע הכל על ארכיטקטורה של פעם ועל זמרי אופרה של פעם ועל מלחמת העולם השנייה.
הוא גם לימד אותי שדברים הומאניים נשארים לנצח.
לא כמו מדעים, שמשתנים מיום ליום.
אולי הוא בעצם הכין את עצמו לעולם בו הוא לא יתמצא בכל החידושים ויקרא לכל דבר שצריך להפעיל "The gadget" .

אח שלי קנה לו מין הכלאה של אייפד וטאבלט משוכלל שמראה מצגת של תמונות מתחלפות.
התמונות הזזות הפריעו לו בעיניים והוא לא הבין למה אי אפשר לגרום להן להפסיק לזוז.
האמת, בתוך תוכי, גם אני לא ממש הבנתי מה הולך שם.
גם אותי זה קצת עיצבן וגם אני, בלבי, קראתי לזה  "The  gadget".
אבל מסתבר שזה הדבר החם הבא בארצות הברית..

המטפל הפיליפיני של אבא שלי קנה לו חולצה כתומה בשוק.
היה מבצע של ארבע במאה.
כבר למעלה משנה אבא שלי מבקש ממנו חולצה כתומה.
זה היה הצבע של האוניברסיטה שלו בארצות הברית, כשהיה בן עשרים.
הזכרתי לו שכתום זה גם צבע ההתנתקות אבל הוא בשלו.
רצה חולצה כתומה.
השבוע המטפל מצא חולצה כתומה.
הוא כל כך שמח וגם אני.
וגם אבא.

גם המתנה המשוכללת נמצאת בשימוש.
אבא שלי הדביק על המסך נייר A4 לבן ובמרכז תמונה שלו ממלחמת העולם השנייה.
עם צלוטייפ.
הוא העמיד אותה ליד הכורסא שלו בסלון והוא נהנה להסתכל בה כל היום.

הוא כבר לא קורא לזה  "The gadget".