אֵזוֹר דִּמְדּוּמִים
27.4.13-8.3.13
אמן:
טל בר ונעמי הדרי
אוצרות:
לי-היא חבס
טל בר ונעמי הדרי, שתי אמניות צעירות חוקרות ביצירות ביכורים טריטוריה מעורפלת השוכנת באזור דמדומים.
בציור ובפיסול בוראת טל בר דמויות ודימויים המצויים במעבר שבין עולם החיים ועולם המוות. מיתולוגיה אישית, נוצרית והשפעה של האמן הגרמני ג'וזף בויס משמשים כרקע ליצירה.
טל מתבוננת בפעימוֹת החיים, התקפי אפילפסיה, ייסורי מחלה, תהליכי גסיסה, ריקנות וסתמיות של המוות. מוצאת עניין בדימויים של חלקי איברים או גידולים בזמן מחלה. העיוות והמחלה הופכים אצלה ליפה ולאסתטי או דרך להתעמת איתם. טל חוקרת אותם באומץ רב וללא רתיעה, ואט, אט, הם לובשים צורה ומרקם חדשים, ונטענים במשמעות חדשה.
עולם החיות נמצא במרכז יצירתה. טל חוקרת את הדימוי בתולדות האמנות, החיות כקורבן, הציד, השחיטה והמזון. גם השיער הופך לדימוי מרכזי ביצירתה. עבורה, השיער הוא פני שטח (פרווה), סמל הצמיחה אך באותה העת נשירה ומוות – תוך הכרה ומודעות למחזור החיים שבו החיים והמוות נעים בתנועה מעגלית אינסופית.
"כדי לרשום אני קודם מפסלת, ובזמן הפיסול אני מרגישה שאני מציירת" באמצעות היצירה בחומר נוצר הקשר עם העולם התת הכרתי.
עבור נעמי הדרי, המגדר הוא אזור הדמדומים. בסדרת הצילומים נעשה טשטוש מכוון של זהות וגבולות המגדר. הצילומים עוסקים בתפר שבין גבריות לנשיות, בין החסר לשלם, בין היום והלילה ובין המזמין והמאיים.
הצילומים מבוימים בקפידה, המצלמה מוצבת דרך קבע על חצובה והאמנית נעה סביב עם פלש. זווית הצילום קבועה, המשתנֶה הוא משחק האור והצל.
המיקום – הוא עולמה הפנימי של האמנית – לא באמת קיים, שומקום. לעיתים מופקע מסביבה המזוהה על-ידי הצופה כשטח פתוח, טבע או יער. ולא היא, עבור האמנית הוא תת מודע, האוצר בחובו את הטריטוריה שבין המציאות לדמיון, חלום, הזיה או סיוט.
במקביל, משמש גן העדן כרקע ליצירה. המיתוס התנכי, גן העדן האבוד, אדם וחוה אשר לפי גנוטיפ אחד "זכר ונקבה ברא אותם" בבת-אחת, שניהם בידי אותו אל. אדם וחוה מסמלים מיניות ראשונית המתקיימת בעולם מטאפיזי הנעדר סממנים של מקום וזמן. אך האווירה האידילית של גן העדן מפנה את מקומה לתפיסה סוערת של כוחנות, מאבקים, הפרדה בין המינים, העדפת האחד על משנהו ויצירת המאבק בין המינים.
בסדרת הדיפטיכונים הוצבו פורטרטים של נשים וגברים שצולמו בנפרד זה לצד זה. הבחירה במערך הזה, יצר בהכרח אזור דמדומים שבו מתערפלת ההבחנה בין צילום בודד לסדרת צילומים, ומטשטשת ההבחנה המגדרית.
מושא הצילומים הם נערים ונערות בעלומיהם, בשלב התבגרות. גילם הצעיר מקרין מיניות מוחצת, מלאכותית ולא מוגדרת. כאדם וחוה הם נדרשים לפשוט/ללבוש כסות חלקי ההופך מגן וירטואלי לא ממשי. ה'יער' בו הם מצולמים בשעת בין ערביים הוא מעין גן עדן אבוד, סמל להתבגרות, לתהליך בו מתברר ש'שני המינים' אינם האופציה היחידה.
טשטוש גבולות יוצר שטח הפקר, אי נוחות, מטריד ומסקרן, מעין "גן תענוגות" מושך ומאיים כאחד.
