חמישי, 16.6.16 בשעה 19:00

במוקד התערוכה: "אביר, גבירה, דרקון", ניצבים שלושה ציורים מונומנטאליים. אלו, מכניסים את הצופה לזירה המעוררת שאלות על טבע האדם, על קונפליקטים רגשיים ועל ההיסטוריה של הציור. בשניים מהם מציג האמן את עצמו ואת אשתו כדמויות איקוניות המייצגות חיבור אבסורדי בין השפעות רנסאנסיות לבין קולנוע עתידני ופופולרי. הדמויות "מרחפות" במרכז מעוין גדול הנתלה על זווית. דיוקן הגבר ודיוקן האישה הופכים לייצוגים סימבוליים של "טבע דומם" המכיל בתוכו את המתח הפנימי של החי המשתנה, הרוגש, המאמין שעודנו חי, אך קפא כדי להיכנס לעולם הנצח של הציור.

גם בתערוכה זו, ממשיך ליאוניד זייגר, בדרכו שלו, לבחון סוגיות מהותיות הנוגעות למקומם של הצייר והציור באמנות העכשווית. בין נקודת ההתחלה לנקודת הסיום, כל ציור הוא תהליך של פרימה, פירוק, הרכבה, חיפוש והיסוס. הפעם בחר זייגר לגעת בשאלות פנים-ציוריות עקרוניות המתמודדות עם גוף ופורטרט, ובמובן מסוים מחזיר את הדיון בגוף אל הגבול הדק המפריד בין מודרניזם לפוסט-מודרניזם. כל אחד מהציורים בתערוכה הוא אובייקט דחוס ומרוכז המבטא, באמצעות צבע וצורה, זיכרון פרטי או רגע חולף.

הפעם, יותר מבעבר, זייגר מאמץ טקטיקות ציוריות שהיו מקובלות בימי הביניים וברנסאנס המוקדם, כאשר ייחסו ממשות למושגים מופשטים. המציאות המקומית בתוכה הוא חי ויוצר, הופכת בציוריו לעולם פרטי עם מיתולוגיה אישית שאין לה אחיזה ממשית במציאות. מתחת לפני השטח, מסגירים הציורים גדולי הממדים שרידים של תהליך ארוך ומפותל של חיפוש, שיש בו במידה רבה גם משחק וקריצת עין.
מוות, אהבה, יצרים או כוחות אוניברסאליים מצליחים להתרחק מפרשנות גבוהה ולהיוותר בתחומי הפנים והחוץ המיידיים, היומיומיים. דרך הנגיעה בפנטסטי, מתבטלות המחיצות בין הרציונאלי לאמוציונאלי, בין אלימות, דקדנט ויופי.

* מתוך טקסט התערוכה, כתבה טלי בן נון