התערוכה של האמנית אריאן ליטמן המוצגת בגלריה, מתמקדת בעבודות חדשות שאין כמוהן רלוונטיות לתקופות השבר שאנו עוברים בימים אלה, בזו אחר זו. ליטמן היא אמנית רב-תחומית העוסקת זה שנים בשאלות של גבול, קרע וריפוי. היא יצרה עבודות פרפורמנס ווידאו-ארט ייחודיות – למשל, היא פעלה בתקופת האינתיפאדה השנייה בבית הספר האנגליקני ששימש בית חולים שדה בירושלים ויצרה עבודות רבות בהמשך לכך. למשל, היא איתרה במחסום חיזמה עץ זית יבש וחבול וחבשה את ענפיו בתחבושות לבנות סטריליות. עבודת הפרפורמנס שלה נקשרת בעבודת הווידאו ובעבודת אמנות-המפה. ליטמן מתחקה באמצעותן על מושג הגבול. הגבול הפיזי-גיאוגרפי הוא בלתי נפרד בעבודתה מהגבול הנפשי והגופני: האישי והפוליטי הם בלתי נפרדים, וליטמן מצליחה בכל פעם לפתוח מבט חדש מעורר ונוקב על מציאות עכשווית.
במוקד תערוכתה החדשה "ארץ פצועה" היא הציבה עבודת-מפה חדשה ועצומת ממדים שאותה השלימה זמן קצר לפני פתיחת התערוכה. ליטמן בחרה להניח את המפה על שולחן, בדומה למפת קרבות (אורכה 3 וחצי מ' כמעט). גוף המפה בנוי ממפה בגודל אמתי, מפת הדרכים של ארץ הקודש ישראל-פלסטין (פרייטג וברנדט 2016), שהאמנית חבשה בחבישות סטריליות וגבס תעשייתי, שכבה אחר שכבה. כמו בשכבות ארכיאולוגיות ניתן לזהות מעליה שתי מפות נוספות החבושות גם הן: "מפת רמזור" הקורונה של פורטל החירום הלאומי, ומפת מחאת הדגלים השחורים (2020-2021).
החומריות הזו, המעניקה תחושה של מצע קרקע, נושאת הוויית זמן מרובדת, זו המסומנת במפות הללו שהן כמו משקעים ארכיביים הנטועים בקרקע הארץ, בליבה הפוליטית, תרבותית וחברתית.
על המפה הזו של ארץ ישראל המשמרת את התחושה הגופנית והחומרית, אריאן ליטמן רקמה בקשרים מיוחדים של תפירה כירורגית, בחוטי רקמה צבעוניים: בירוק היא הגדירה את הגבולות כולל יהודה ושומרון והגדה המערבית (ה"עובר"). בצבעים ורוד, כחול ושחור היא סימנה את הכבישים, הגשרים והצמתים של הפגנות המחאה. ואילו הנגיעה האחרונה שלה במפה, הכתמים האדומים, הם תוצאה של ההסלמה האחרונה בין חמאס לישראל והתסיסה האזרחית האלימה הנרחבת שהתרחשה בכל רחבי הארץ ובמיוחד בערים מעורבות יהודיות-ערביות.
הרקמה בצלבים, המזוהה זה דורות עם הפעולה הנשית, הצטלבה בעבודתה לאורך השנים עם סימן המחיקה ועם הפעולה הכירורגית של סגירת פצע. כל ממדים הללו ועוד מקבלים מבע בעבודתה הנצברת והמעמיקה.
אמנות המפה של אריאן ליטמן מוכרת כיום כאבן דרך משמעותית. דרכה המפרשת באורח רב-משמעי את מושג הגבול מהווה מקור השראה להבנה של מה שמנוסח במחקר כ"הגבול הוא בכל מקום". בעבודותיה, תודעת הפצע והכאב נענים במחווה עמוקה של ריפוי ותיקון. במרץ 2009 נכוותה קשה בתה בת התשע. חודשים רבים טופלה חבושה בתחבושת לבנה וסטרילית, שהפכה לחומר המזוהה עם יצירתה של ליטמן. בהדרגה העמיקו בעבודתה מקורות של תעצומה נשית שאינה מכירה בגבולות. כוחות הריפוי, ההילינג שלה, נפתחו למרחב הסיפי של האחר.
בתקופת הקורונה יצרה ליטמן שלוש עבודות וידאו-ארט חדשות המוצגות בתערוכתה זו. אחת מעבודות אלה היא המוזה (2020), שצולמה לא רחוק ממצדה, בנוף מצוקי המדבר, שם נכוותה הבת קליה, שהייתה למוזה של אמהּ. גם אם אין בכוח האמנות לרפא, היא המרחב שבו ניתן להדהד את הטראומה ולהציע דרכים להכיר בכאב ואף להתגבר עליו מבלי להכחיש את הצלקת.
עץ הזית, מיצג מצולם במחסום חיזמה, 2011, אריאן ליטמן, צילום: רינה קסטלנובו