אמן:
נעם ונקרט
אוצרות:
ורד חדד והילי גרינפלד
זוהי תערוכת היחיד השנייה במסגרת ׳פרויקט אמן׳ בגלריית כורש 14. הפרויקט נועד לאפשר לאמן חממת יצירה, בה כורש 14 מספקת לאמן ליווי, הנחיה, מענק, זמן הקמה על פי הצורך, ותערוכת יחיד שתעשה במיוחד למקום. ב-27.1 תתקיים בתערוכה סדנת העלאת ציורים באוב.
ונקרט, אמנית בוגרת התואר השני בבצלאל, בוגרת המדרשה לאמנות ובעלת תואר ראשון מאוניברסיטת תל–אביב, מתגוררת בדרום תל–אביב ומלמדת אמנות בבית הספר מנשר לאמנות בתל–אביב, במכללת קיי בבאר שבע ובתיכון רעות לאמנויות בחיפה. לצד עבודת הסטודיו שלה, ונקרט בוחנת בסדרה של 'פעולות ציוריות' את הקשר בין צייר, ציור וקהל.
לפני מספר שנים החלה ונקרט להתעניין ביחסים של אנשים עם הציורים התלויים בביתם. לדבריה, היא מצאה את המחשבה על ציור התלוי בבית ומלווה את חייהם של אנשים מרגשת יותר מהמחשבה על ציור במוזיאון. בבית, ציורים זוכים למבטים בתקופות חיים שונות, על רקע מצבים נפשיים שונים – זו מעין מערכת יחסים ארוכת טווח של אדם וציור אתו הוא חי. ונקרט שאלה אנשים סביבה על יצירות אמנות שהיו להם בבית בשנות התבגרותם, כאלו שהיו להם יחסים משמעותיים עמן.התערוכה נוצרה סביב הסיפורים שונקרט אספה מהאנשים השונים – דיירי כורש 14, חברים, קולגות וגם זרים מוחלטים. מתוך הסיפורים נבנה עולם מעורב של זיכרונות ילדות, רשמים אסתטיים ראשונים ודיאלוג עם אמנות – לא בהיכלי האמנות אלא בחדרי הבית.
בציור הפותח את הסדרה, דמויות המצוטטות מתוך ה"גרניקה" של פיקסו מוצבות בחדר מיטות, בעיצומו של משגל. הציור מבוסס על זכרון של סטודנט אמריקאי,שסיפר שפחד להיכנס לחדר השינה של הוריו בו היתה תלויה רפרודוקציה של הגרניקה. הציור מפגיש את הפחד מהעבודה האלימה עם הפחד לחזות בהורים בפעילות מינית. המפגש עם הציור מהדהד את הסצנה הראשונית, בלשונו של פרויד – מפגש עם מחזה ויזואלי עז הבעה, שלא ניתן להסביר אותו ולמקם אותו בידע הקיים, ובתוכו טמונות הבעיות העתידות לשוב ולטרוד את מנוחתנו במהלך החיים.
ציור נוסף, ׳המבחן׳, מספר את סיפורו של נער שהיה בוחן את הנערות איתן יצא באמצעות שאלה לדעתן על ציור שהיה תלוי בביתו – פרשנותן לציור היוותה תחזית להצלחת הקשר. ונקרט מציירת זוג מוכפל: זוג אחד המופיע בתוך ציור המבחן, בו גבר ואשה בצבעים חמים ובולטים, וזוג שני, שמייצג את המספר וחברותיו ומצויר באופן חיוור, בו האישה מביטה אל הציור והגבר מביט על האישה. בציור כאילו טמונה איזו אמת, תשובה, אזהרה או הבטחה שעל הנער לחלץ. בציור של ונקרט הנער המספר כבר הפך לחלק מהסוד, מהמבחן עצמו.
כך, הציורים שתחילה מתפקדים כאילוסטרציה של הסיפורים הופכים לציור כלאיים של היצירה עליה מסופר, זכרון הילדות של המספר בנוגע ליצירה, ועולמה הפנימי של ונקרט. סיפורי היחסים עם הציורים שונקרט בחרה מכילים לעתים רבות אלמנט של אימה: בלבול זהות, יצר, מוות וחוסר פשר מאיימים לפרוץ ממסגרת התמונה ולהציף את החלל הביתי. בציוריה מתייחסת ונקרט לקיטש הסלוני של יצירות אמנות כרפרודוקציות שלצידן גדלנו. בפעולתה היא מעניקה להן מעמד מיתי כמעצבות זיכרון, כמפתחות דמיון, כאבני דרך לא מודעות בחיינו, וכאובייקטים שנטענים במשמעות מעצם היותם שם בחדרי הבית הפרטיים שלנו.
סצנה, 2016, צילום: טל ניסים