חלמתי שהאמנות היא עוד עלה תאנה שתלוי על קיר, מתייבש ומוחלף באחר, שנייה לפני שהוא נופל. כשהתעוררתי סיפרתי את זה למקליט של החלומות
תוך כדי שמספרים חלום נמסר גרעין של מהות טהורה ומסביבו קליפה דקיקה של מילים המספיקות כדי להיות צורה של תקשורת. כמו עבודת האמנות, גם החלום משתמש בשפה מרובדת סימנים, סמלים ומשמעויות. החלום שרוי בממד של ידיעה, שבו האובייקט מתקיים מבלי להיות נוכח ומהדהד את המתח שנמתח מהכלום אל הממש. כל מקורותיו שזורים בו, בזמן שתנועתו מתרחקת והולכת מהם, כמו האש המנסה להימלט מהחומר אותו היא מבעירה.

הלל רומן
הסרטון הזה יוצא מהיקסמות מכלי היצירה של אנימציה תלת-ממדית (ממוחשבת) ומשימוש לא מושכל בהם. ההיקסמות הגדולה שלי החלה עם גילוי“מנוע הפיזיקה" של התוכנה, רכיב המאפשר יצירה של מצב עניינים התחלתי, שעליו מתחיל המנוע להפעיל סימולציה של חוקי פיזיקה, ולך נותר רק להתבונן בהשתלשלות העניינים. בכל העבודות שלי אני נמשך לדימויים (אוטופיים) ולמעשה לשאלה מה מכונן דימוי ככזה ובמקרה הזה עניין אותי רגע מסוים של הצטלבות בין דימוי מדעי לדימוי פרסומי, שמתאפשר הודות לסימולציה הזאת, על העונג הטמון בצלילה הוויזואלית אל תוך ליבו של החומר, שכמובן מתגלה כנעדר. יש משהו בצלילה הזו, שקשור לרגע בו האדם מבין שייתכן שקיים הבדל תהומי בין האופן בו הוא מסוגל לתפוס את המציאות לבין המבנה הממשי שלה, ואז מתחילה הפנטזיה המנסה לצייר מציאות זו ונופלת שוב לתוך ציור השבוי בגבולות השגתו שלו
– – –

התערוכה עוסקת ביכולת לדמיין את הייצוג החזותי – הכח המדמה, שהוא הדמיון במובנו הרחב והמופשט ביותר. הכח המדמה מניע את תהליך התפיסה; הוא זה שמזהה את המושא הנקלט בחושים ומכפיף אותו למושג כללי ואוניברסלי, לתבנית קיימת בתודעה. בתהליך זה, מגולם בראייה ובמפגש החזותי הפוטנציאל של ההתנסות החושית, שמתעכב ברגע שבו מושא עדיין אינו משתייך למושא פרטיקולרי. זהו רגע שמשהה את הקליטה, את ההשגה או האחיזה לטובת הבלתי נתפס. אותם השהייה או עיכוב החושים שורים על המפגש בין טמיר ליכטנברג והלל רומן בתערוכה שנדמית כמעט ריקה מאובייקטים. הכח המדמה הינו יכולת שנתונה לאמן, לצופה ולפרשנים, ולמעשה מאפיין את ההתבוננות בכל תערוכה ובכל אובייקט אמנותי. בתערוכה זו הוא בולט כשחקן מרכזי שמעיד על הטווח שבין עבודת הקול של ליכטנברג שמוביל את היכולת לדמיין, לבין הנראה והמופשט בעבודה של רומן. אותו טווח שנפרש כאן מהווה הזמנה להנכיח את רשמי החושים, לדמיין ולהבין מתוכם את המובהקות של מה שמוצג. הן עבודת הקול של ליכטנברג והן ההדמיה של רומן, משרטטות מתווה לייצוג אפשרי שנותר כהצעה. המתווה אינו זוכה למימוש, והוא אף אינו נמסר במפורש – רק הפנטזיה אודותיו היא זו שמוגשת לצופה. בתצלום ללא מילים של טמיר ליכטנברג נראה דיוקן ובו עיניים חסומות. המבט, שמאפשר את הראייה ומנגיש את ההתנסות, מכוסה במעין קרני חיה שכמו מגחכות על ההיאחזות בממשי ובחזותי, יחס שמהדהד גם בעבודת הקול חרבז'אק שליכטנברג מציג בתערוכה זו. עבודת הקול של ליכטנברג מגוללת בפני המאזין חלום של האמן, שסופר והוקלט מיד כאשר התעורר. העבודה כוללת היבטים פרפורמטיביים: היא מדוברת בקולו של האמן, כאילו היתה וידוי, ובתוך כך מדגישה את המעמד של הפרסונה אמנותית ואת הפסאדה שהיא מעמידה מול הצופה. בחלום נרקם סיפור על המלייה האמנותי, על הצופה והקהל, על האוצר ועל האמן, ומוצפות מחשבות על "אחורי הקלעים" של עבודת האמנות ותהליך היצירה הדינמי. החלום מעלה הרהורים אודות אותנטיות, ומתריע כנגד שרלטנות כמהלך ביקורתי שכולל גם רפלקסיה עצמית, בהמשך לעבודות קודמות של ליכטנברג. לקראת סוף החלום נקלע ליכטנברג לשיח או מיצג פומבי שמקיים אמן אחר, והוא נהפך לצופה שעד לזיוף של האמן האנונימי. הקהל נענה לאשליה הכובשת ש"מכר" המיצג – הזיוף לא הפריע לצופים כיוון שהם "היו בתוך הרגע שלו," כלשון החלום. לקראת סיום, מוכיח האמן את ליכטנברג בשאלה שנותרת תלויה באוויר – מאיפה הביטחון להיות כל כך שיפוטי? לשון אחר, שאלה זו בוחנת מי מחזיק באמת נכונה יותר, למי הבעלות על האמת ועל המפגש עם עבודת האמנות? כך, הופכים האמת והשקר נרדפים זה לזה (כפי שסבר הקהל במיצג): האמת נעשית שקרית בה במידה שבשקר יש אמת. השאלה שמציג האמן האנונימי נוגעת בגבול הלגיטימיות של המניפולציה האמנותית שמתממשת בחלל התערוכה. ליכטנברג, שהופך בחלום לרוח רפאים שמבקר בתערוכתו שלו, מבקר כעת גם בתערוכה של רומן, ובמובן מסוים, רומן נענה לתפקיד של האמן השני מהחלום, כמעין נרטיב פיקטיבי שמציעה הכח המדמה. החיפוש אחר האמת מופיע גם בעבודה אורטורשל הלל רומן, אם כי באסטרטגיה הפוכה. בתוך עמדת הקרנה מוצגת הדמיה של כדורים מבהיקים שנעים במבנה גיאומטרי התוחם אותם. התחביר מעורר מגוון אסוציאציות: סרטי מדע בדיוני, בריכות משחק מלאות כדורים והגרלות של מפעל הפיס, שבכולן היחידה הבסיסית היא כדור. הדימוי שב וחוזר כמו שומר מסך המושתת על תנועה מוזיקלית כמעט, כאוטית ושרירותית. תנועת הכדורים מוכוונת על ידי פרמטרים שנקבעו מראש, על בסיס שקלול נתונים של מסה ושל חומריות. זו תנועה שנדמית אינסופית, לא רק בשל הלופ שבו היא ערוכה, אלא כייצוג של מהות אינסופית, מעין "פרפטום מובילה." העבודה מדגישה את הפער שבין המציאות, התפיסה והייצוג שלה, מאחר והיא למעשה מציעה הדמיה שנבדלת מן המציאות. היא מגלמת ניסיון לבחון את עצם האפשרות לזנוח את האובייקט ואז לדמות אותו כייצוג נעדר. זו הדמיה כמעט מקולקלת, שלא מנצלת לגמרי את היכולות המסחריות והשיווקיות של התוכנה; במקום לארוז את הדימוי באריזה משוכללת ומבהיקה, ההדמיה מנסחת עמדה מורכבת כלפיו – היא גם נפעמת מן הדימוי וגם מבנה אירוניה כלפיו. הרישום שלאס שרומן מציג בתערוכה מבוסס על חיתוך עץ של ליונל פניגר שהופיע על כריכת מניפסט הבאוהאוס, ובו כוכבים ומעין טירה או קתדרלה אוטופית שמשלבת בין עולם חדש ועולם רומנטי ישן. הדימוי הזה, שנראה מיסטי או דתי, לכאורה לא שייך לבאוהאוס אולם דווקא הוא נבחר לסמל את החדשנות המודרניסטית והטכנולוגית של הבאוהאוס. הרישום האדריכלי הבאוהאוסי ממשיך את העיסוק של רומן בבנייה ובמבניות, במודרניזם ובשימושיות. חיתוך העץ מבליט ממדים קראפטיים ואת חוסר ההייררכיה האופייני לבאוהאוס בין אמנות גבוהה לקראפט – היבט שרומן מתכתב איתו לכל אורך עבודתו באמצעות פניה חובבנית למדע. הן ההדמיה והן הרישום עוסקים בסוגיות של הפשטה, מבניות ואוטופיה, עיסוק שנותר סוגסטיבי בכח המדמה. הרישום, חולק את המוטיבציה של יתר העבודות בתערוכה, ואינו מגיש לצופה ייצוג מובהק אלא מותיר אותו כמושג אוטופי, מופשט וכסמל של עולם ישן
***

בתיאור הנשגב אצל עמנואל קאנט, נכשל הכח המדמה בתפיסת האובייקט שמולו. הוא מגיע לקצה גבול היכולת ומכיר בתבונה ובמוסר שמרחיבים את הנפש ומעוררים את רגש הנשגב. בתערוכה זו, שמור הכח המדמה לצופה. אולם, מה עליו לדמות? הן ליכטנברג והן רומן נוטשים את האובייקט. התנועה של ליכטנברג בתערוכה מובילה פנימה בדמות חלום שזונח את האובייקט הפיזי וחוזר אליו באמצעות קול. התנועה
של רומן מוליכה פנימה לתוך החומר וליחידות הבסיסיות של הקיום והיקום; זו תנועה שמעלה על הדעת את המדען מהפרסומות, שמסביר את מבנה וכח החלקיקים המיקרוסקופיים של אבקות הכביסה. במקום אובייקטים, מוצעת לצופה אסתטיקה מופשטת שממירה את המפגש עם העבודות במפגש עם רוחות הרפאים המדומות שלהן. הסקפטיות של ליכטנברג הצופה והאמן מתרגמת לספקנות אפיסטמולוגית (הכרתית) אצל רומן. בפער שפרשו שניהם בין האובייקט לבין הדימוי, יש צורך לחצות את האירוניה, כדי להגיע לרומנטיקה, ממנה הם יוצאים ואותה הם מציעים

אורית בולגרו