הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצוויג פיתח תיאולוגיה אקזיסטנציאליסטית שנשענה על משנתם של קאנט וניטשה וניהלה דיאלוג כפול עם היהדות והנצרות. בספרו "כוכב הגאולה" שיצא לאור ב־1921 הוא תיאר את האמנות כשפה הקודמת ל"התגלות" – אותו תהליך של התעוררות פנימית־רוחנית המפעיל את הזיקה אל האל. ההתגלות, על פי תפישתו, היא אחד משלושה יסודות של הממשות לצד ה"בריאה" וה"גאולה", והאמנות היא שפה של קדם־התגלות, כלומר היא חלק בלתי נפרד ממצב הבריאה. על כן ההתגלות, הנולדת מתוך הממש של האמנות, היא קטגוריה אסתטית ואילו האמנות היא ממשות שהיסוד המיתי פועל ומבנה אותה והיא בתורה פועלת ומשנה אותו. קבוצה שלמה של הוגים מתחום התרבות החזותית הפועלים היום מבקשים להסיט את תשומת הלב מן השאלה "מה האמנות אומרת" לשאלה "כיצד היא פועלת", באיזה אופן הדימויים החזותיים מפעילים אותנו ומטלטלים אותנו בדומה לחוויה המיתית־הדתית אך באופן מחולן ועכשווי. מתוך כך עולה הדרישה לראות ולהבין את האמנות כנזילה ואת האובייקטים המשויכים אליה כנמצאים בתוך החיים ולא מנגד. אחת הגישות, השייכת לתיאורטיקן האמנות האנס בלטינג, מתמקדת במפגש הפנומנולוגי עם נוכחותם של אובייקטים אמנותיים. בלטינג טוען כי הדימויים החזותיים המנטליים, הרוחניים, היו קיימים מאז ומתמיד, ורק התגשמותם הפיזית היא ששינתה את טיבה. ז'ורז' דידי הוברמן תופש את פעולת הציור כאלגוריה של הרוחני ההופך לחומרי ורואה את עבודת האמנות כישות אקטיבית המייצרת את משמעותה שלה.

תערוכה קבוצתית זו פורשת הדפסי רשת ותחריטים מאוסף הסדנה העוסקים במושגים של התגלות, רוחניות ומיסטיציזם, שהינם חלק בלתי נפרד מהיסוד המיתי שביצירת האמנות. התערוכה מפגישה את עבודותיו המאגיות האפלות השואבות מסמלים עממיים של מיכאיל גרובמן עם העבודות הכרזתיות של אליהו אריק בוקובזה, העוסקות באופן אירוני והומוריסטי בחגים היהודיים בהוויה הישראלית העכשווית, ומפגישה אותם עם המשטחים הרוויים של דורון רבינא שדימויי תרבות הצריכה הפכו בתוכם לאלמנטים מסתוריים; את הנופים הסוריאליסטיים של שמואל בק, המנכיחים את השואה כזיכרון חי, עם הקומפוזיציה הגיאומטרית של טוביה בארי, העוסקת בסיפורי בריאה ומיתוסים קדומים, עם הנוף המופשט הסימבוליסטי של מרדכי ארדון, עם הפולקלוריזם המיסטי של העיירה בתחריטיו הדחוסים של ליאו רוט ועם הסדרה "יחסי אובייקט" של מרגו גראן, המציגה את יום־יומי כמעבר בלתי פוסק בין מציאות לחלום; את סדרת ה"קדיש", הנסמכת על דימויים לשוניים וציוריים ומערבלת את האדרת האל עם קיום טראומטי ומסוכסך, עם הנזילוֹת המושגיות של יהושע נוישטיין המתרחשות בתוך המרחב הריק, התודעתי, של הנייר; את החיפוש של מוטי מזרחי אחר הרוח הטמונה באובייקטים הפשוטים ביותר ובחיבורים ביניהם עם התחריטים המתומצתים, ההירוגליפיים של עמוס קינן, ומפגישה אותם עם ראש הציפור של מיכאל סגן כהן – אותה דמות היברידית המסמנת קדושה וזרות; את הצלמיות הפרהיסטוריות – איקונות של מיניות וארוס, פריון וחיים – של נעמי בריקמן עם יסודות הבנייה והארכיטקטורה כסמלים היסטוריים, פוליטיים ורוחניים בעבודותיו של חנא פרח –כפר בירעים, ואותם – עם שטיחי הרשתות הגיאומטריות של אתי אברג'ל, הנושאים בתוכם דימויי אובייקטים ומוטיבים סימבוליים השואבים מן המזרח והמערב; את המבניות המושגית של המזבח ובית המקדש בהדפסיו של שמואל אקרמן עם הנשגב המתהווה בתצריביה האינטנסיביים והחמורים של דינה כהנא גלר, ומפגישה אותם עם הקריאה המושגית של מנשה קדישמן את הכותל וסמליותו כדימוי תמונתי, ומצביעה על הזיקות המורכבות שבין אמנות לאמונה ובין האובייקט האמנותי לאובייקט האמוני.