לורטה לוקס – דיוקנאות דמיוניים
אמן:
לורטה לוקס
אוצרות:
אבי סבג
לורטה לוקס מצלמת ילדים. היא זוכה להכרה והערכה בראש ובראשונה בזכות היכולת שלה לברוא עולם חדש ולהציג נקודת מבט אחרת ומאתגרת לאופן שבו אנחנו רואים ילדים ומבינים אותם.
המעבר שלה מציור לצילום הוא מהלך משמעותי אידאולוגית ומעשית, הוא מעבר מעבודה עם חומרים, עם מגע טקטילי, פיזי – לעבודה עם צילום, עם דימוי נעדר חומריות. זהו מעבר מהפיזי לאיכות חמקמקה, כמעט מטפיזית. השימוש בטכניקות הצילום מאפשר מחיקה, הוספה, ביטול, עיבוד מחדש ובנייה של שכבות חדשות, מצבעוניות כמעט בדויה, תוך בריאה של ילדים חדשים כארכיטיפים כאל דמויות.
האמפתיה שילדים מעוררים בנו על פי רוב מתחלפת די מהר, ומתגלה ילדיות אחרת, מוזרה, מסתורית, ולעתים מנוכרת וטעונה במתח. לילדים המצולמים יש שמות, הם מזוהים, אך בד בבד הם נעדרי זהות. הם נוכחים אך גם נעלמים למרחב מדומיין. התבוננות ב״ילדים של לורטה״ אינה מעוררת אצלנו זיכרונות ילדות, אלא שאנחנו נשאבים לעולם טעון וקר.
הצילום של לוקס מוקפד וחמור, הצבעוניות המאופקת והסביבה המדויקת והמינימליסטית מחזקים את תחושת החרדה והחשש לגורל הילדות כרעיון. לוקס אמנם מצלמת ילדי חברים ומכרים מסביבת חייה, ואולם בצילומיה הם "אחרים". הם יפים ומאיימים כאחד, תינוקיים עד כדי תום שנדחק לפינת הנפש המתייסרת שלנו.
השימוש המופלא של לוקס בצילום ככלי טכני בעל עוצמה מאפשר לה להמציא את הילדים מחדש, וזאת במודעות עמוקה להיסטוריה של ציורי דיוקן. בעבודתה ניכרת השפעה של תולדות האמנות, בעיקר ציירים איטלקים רנסאנסיים כמו רפאל וברונזינו (המאנייריזם), והציור הרנסנסי הצפוני, לצד השפעות בתר-רנסנסיות, ולסקז וציורי הילדים שלו. לוקס רוקמת מבע חדש, בעזרת הדימוי הצילומי המעובד, המשועבד ליצירת שינוי גנוטכני, מִוויטליות וחדוות ילדות – לבובתיות מתקתקה המעבירה תחושת מצוקה ומעוררת דאגה
