האספן והפסיכואנליטיקאי זיגמונד פרויד, יצר קשר בין חפצי אמנות, ארכאולוגיה, צילומים ביוגרפיים וחדר הטיפולים. ספת הטיפולים הייתה מוקפת בפסלים, ציורים ותבליטים מתרבויות ותקופות שונות. אוספו הפרטי של פרויד הפך לחלק מעולמם של מטופליו. בחירתו של עודד שתיל לעטוף את מיטת השינה ביצירות אמנות, ממקמת אותן בטריטוריה של עונג ומחברת אותן עם איווי שתנועתו מחוסר אל חוסר ולעולם איננו יכול להתממש. עודד שתיל מספר כי היצירות התלויות בחדר השינה, עוטפות וסובבות את מיטתו, מאבדות בעבורו את נראותן בחיי היומיום. הן הופכות ל”רעש לבן”, מטפורה למיסוך והדחקה מהמודע היומיומי.

איסוף אמנות כהבניית האני, החל במאה ה – 17 עם “קבינט הציור”. בשונה מ”חדר הפלאות” בו נאספו אובייקטים מגוונים מרחבי העולם, עבור “קבינט הציור” הוזמנו ציורים מידי אמנים. הקבינט היה אזור פרטי של חלל המגורים ושימש את בעלי הבית בלבד. הציורים הביאו אל תוך הבית עולם של חוץ והפכו לחלק בלתי ניפרד מחיי הדיירים. פעולת האספנות כניכוס, שייצגה סטאטוס חברתי, חרגה עתה, מן המעשה הקולוניאליסטי. יצירות האמנות במרחב הביתי אפשרו התקיימות של הדמיוני כממשי עבור הפרט, בחברה ובתרבות אליהן הוא משתייך.

בתערוכה משולבים: האוסף המשוחזר התלוי בחדר השינה; עבודות הסאונד “ארכיון מיטה” (חנה בן-חיים יולזרי) המתייחסת לממד הארכיוני של האוסף; עבודת הווידאו “מימוסה ביישנית” (חנה בן-חיים יולזרי), המציגה מבט רפלקטיבי ומהורהר על האוסף.

אירועים בתערוכה:

יום רביעי, 23.1.19, בשעה 19:00 – רב-שיח: "בין חלום האמן לחלום האספן".

יום שישי, 8.2.19. בשעה 12:00 – אירוע נעילה, "שיעור באספנות עם האוצרת".