התערוכה הנוכחית של נועה מחברת שלשה מוטיבים מובילים במחקר האמנותי שלה: הים, מיתוסים ודמות האב הנוכח הנעלם.

העבודות בתערוכה מבקשות מהצופה התמסרות מוחלטת. יציאה למסע שיש בו שקט וסערה, היכרות עם מרחבים מיתיים , פיתוי למרחבים סיפוריים, השתוקקות למגע וחומר והתענגות על מינימליזם מדויק.

התערוכה מפגישה את הצופה עם גיבורים שכבר נכחו בפאזות שונות בתערוכות קודמות שלה, אך ההצבה, אופני הטיפול והמתח החדש שנבנה בחלל מאפשר פגישה אחרת מרובדת עם אותם גיבורים.

המעבר של נועה בין יצירת אובייקט צילומי, אובייקט פיסולי ו"אוביקט" וידיאו מעשיר את המבט ומרחיב את המושג "צילום סטילס" באופנים שמאפשרת הטכנולוגיה היום: בצילומים המכוסים פרספקס, הברק והחושניות מעניקים להם מעמד של אובייקט.

שני צילומים גדולים סוחבים עימם שובל נייר לבן מסתלסל והופכים באחת לפסל של זרימת חומר. כך גם באובייקטים האוניה, הענף, ואיש הצי שנחתכו במדויק על ידי לייזר, מה שמשמר את האלמנטים הדוקומנטריים של מקור הסטילס ממנו נלקחו, אך מרחיק אותם למחוזות חומר חדשים. סרטוני הוידיאו ריטואל חוזר ונשנה, סיזיפי במהותו, (השטת סירות זעירות, עשויות מפתקאות ממו) במרחבי נוף מדומיינים וסוריאליסטים, "מנשימים" את צילומי הסטילס בתנועה איטית וכמעט לא מורגשת אך קיימת, המאתגרת אותנו לדיוק בהקשבה חזותית לאיתור רטט זעיר, המעיד על חיים ומבטל את נוכחות המוות. בין הצעקה השותקת של השחף בצילום, לסאונד המאיים של הים הנשבר אל החוף, אתה הצופה – בהקשבה ובהתמסרות שלך הופך שותף מלא למיתולוגיה האישית שכותבת נועה ביותר משלושים שנות יצירתה.