אמנים משתתפים: יוסי וקסמן, לנה זידל, עודד זידל, בן סיימון

מהו דיוקן משפחתי? האם זאת תמונה משותפת של בני משפחה גרעינית אחת? ואולי דווקא לא? לרוב, כשאנחנו חושבים על דיוקן משפחתי, מיד צצים ועולים בעיני רוחנו תצלומים מהעבר הקרוב או הרחוק שלנו: סביב שולחן החג, בטיול בטבע, על חוף הים, בבית הסבא והסבתא ועוד ועוד.

ומהו הדיוקן המשפחתי האולטימטיבי? – האם זו תמונה שהפכה למעין אייקון בחוג המשפחה, זו שעברה מהשלב הבנאלי, היומיומי, אל השלב הקדוש של הנצח? האם אלו אותן התמונות שהתגלגלו אלינו מבית הסבים שלנו, תמונות שהיו תלויות דורי דורות בסלונים של המשפחה?

ואולי אלו תמונות קמאיות יותר, שבטיות יותר, כמו אלו המתארות סצנות התהוות של שבט חדש, עם חדש, או דת חדשה? הרי אין משפחה אולטימטיבית יותר וקדושה יותר – ומצוירת יותר! – ממשפחת מרים ויוסף מנצרת, משפחה שעברה גלגולים רבים כל כך, ולבשה פנים רבות כל כך. כולנו זוכרים את סצנת הלידה באבוס, או את סצנת הצליבה בגולגולתא. תמיד יהיו שם האב, האם והבן. וברבות הימים יתווספו למשפחה הגרעינית הזאת גם דיוקנאותיהם של תורמי הציור – לרוב מחוץ לתמונה, מימין ומשמאל, כמו היו מבקשים להיות אף הם בני המשפחה הזו, או לפחות להתבשם בקדושתה.

בתערוכה "משפחת האמן" ארבעה ייצוגים לתפיסת דיוקן המשפחה.

לנה זידל בחרה להושיב את משפחתה בתוך ציור שציירה לפני 12 שנים, בסצנה פנטסטית המתרחשת ברחובות ירושלים העתיקה, כשלצד עליבות וליכלוך הרחוב נראים חומרי הציור של האמנית – גירי פסטל ותרסיסים. האם משפחת האמנית היא בעצם המשפחה הקדושה? לנה-מריה עומדת מאחור עם עציץ שאולי רומז על רוח הקודש, ולפניה עודד-יוסף האב ונטע-ישו הבת. בציור נוכחים גם זאבי הנפש של האמנית האם, מתרפקים על האב ועל הבת, כאילו ביקשו מבני המשפחה לחוש באצבעותיהם את חיבוטיה של האמנית בפרוותם השחורה.

בן סיימון הושיב דמויות שאינן בני משפחתו, אלא דמויות שנולדו על הבד ממש, סביב שולחן חגיגי בסוכה, בסצנה סימטרית המזכירה מאוד את סצנת הסעודה האחרונה הנוצרית. האמן יצר דמויות אנשים שאין ביניהן קשר משפחתי, שאולי כך יוכלו הצופים לראות את עצמם באנשים הללו, כאילו היו הם חלק מאותה משפחה מצוירת. האם זו סוג של משפחה אוטופית?

אצל עודד זידל דווקא היומיומי מונצח, בסצנת "סלפי" אופיינית, בה אם המשפחה מושיטה את הטלפון הסלולרי קדימה ומנציחה את הרגע המשפחתי שתכף יעלה לעמוד הפייסבוק של שלושת הנוכחים בציור: האם לנה, האב עודד והבת נטע. האם זו התרסה? ואולי זה דווקא חמלה? ואולי יש כאן דיאלוג עם ציור "המשפחה הקדושה" של אשתו לנה?

יוסי וקסמן בחר לתלות שמונה דיוקנאות כמו באלבום משפחתי, אלבום המייצג לכאורה את שלבי התהוות המשפחה: חתונה, לידה, ילדות, נעורים, זיקנה. מעגל החיים שנוצר בתוכו את החולין, אבל גם את הרגעים "הקדושים" לכאורה. אבל למה הכלה בוכה? ולמה הילד מול נרות החנוכה מחמיץ את פניו?

יוסי וקסמן, החיים והמתים שלי