לפני כמה שנים שמעתי את אליעז כהן מקריא את שירו "שמע אד-ני". התרגשתי מאוד הן מהשיר והן מהיכולת והתעוזה של אליעז, לקחת טקסט מקודש ולהשתמש בו כנקודת מוצא לשירו, בדרך כה מכבדת.  בו במקום ידעתי, שאני רוצה ליצור אמנות שתתכתב עם השירה שלו.

שירה עבורי היא יקרת ערך. את השירה יש לחוות. השירה שבירה. קריאה לא מדוייקת עלולה לחבל בחוויה, כמו אתנחתה שלא במקומה, או הגייה שגוייה. אני במיוחד נשאבת לשירה עשירה בדימויים ויזואליים. ושפת הדימויים של אליעז כהן שבתה אותי.

חמש שנים תהיתי איזה ביטוי אמנותי לתת לשירה שלו. ההחלטה נפלה על פורצלן. כי חיפשתי שבריריות. כי רציתי תנועה על ידי דימויים שיקיפו את השיר מכל צדדיו. כי חשבתי על חווייה בתלת מימד. מה שהוביל אותי לרישום וציור על כלים מפורצלן.

העובדה שלא הוכשרתי כקרמקאית, דוקא איפשרה לי חופש. לא היססתי לדלל את הגלזורות ולצייר איתן כאילו היו צבעי מים, עם העיפרון לקרמיקה רשמתי כאילו היה פחם. הבורות עבדה לטובתי. למרות זאת, פורצלן אינו נייר והרבה יותר מסובך לצייר עליו. גיליתי הקבלה בין הדפס לקרמיקה. שניהם כרוכים בתהליכים והתוצר נשאר חידה עד לסוף. דימוי ההדפס יתקבל רק אחרי השריית המתכת בחומצה פעמים רבות, מריחתה בדיו והעברה תחת המכבש. כך גם עבודת הפוצלן, היא תחשוף את עצמה רק אחרי כמה שריפות בתנור. בקרמיקה ובהדפס קיימת ציפיה גדולה – לפוטנציאל של מה שאולי יהיה.

אני חווה את השירים של אליעז כמלאי מתח, אותו מקום חסר נחת, בו אנחנו נקרעים בין שני קולות מנוגדים; אני אוהבת את הארץ, אך סוברת שצריך להתחלק בה. הילדים שלי היו או הינם חיילים ואני חוששת שילמדו לשנוא. אני שומרת מצוות מאהבה, אבל כועסת על החלטות של הממסד הדתי. האלמנט הגולמי האנושי בשירה של אליעז נוגע בי, אני רואה את התשוקה שלו לאשתו, את היחס הרך לילדיו, את הכמיהה שלו לשלום, האהבה לאדמה והכבוד לדת (אמונה) המלווים בתהיות מהותיות. אלו הנושאים המדברים אלי ואני מקווה שבאו לידי ביטוי בעבודות שבתערוכה.

אנדי ארנוביץ, ליאורה וייז