עבודותיה של נדיה עדינה רוז שואפות לחמוד לעצמן קטעי מרחב נבחרים. קירות הבתים, עצים ופיסות הקרקע נחטפים, ננגסים מן האוויר, נתלשים מהקשרם הרגיל וממשיכים את חייהם בעבודות, כמין סטיה לירית, כזיכרון, כאסמבלז' פואטי.
העבודות גורמות לצופה להתבונן בחידה: לנגד עיניו, מתרחש טקס הפירוק של המציאות הנקלטת לחתיכות נפרדות, שבו-בזמן נאספות ומתחברות יחדיו. ההתבוננות באובייקטים התבליטיים, הנראים כאילו התבשלו בקדרה שעות ארוכות, מעלה, באופן בלתי רצוני את המילה "כישוף". הרושם הנוצר הוא שכאן, על הקירות ,מוצגת לא התוצאה בלבד, אלא שכל התהליך של יצירת העבודות, נחשף במערומיו ונפרש על כל היבטיו. נדמה, שאפשר לעקוב אחר תהליכי הבחישה, ההדבקה והבישול של כל המרכיבים.
אובייקטים עשויים עיסת נייר ועץ, בחלקם – פסלים, בחלקם – רישומים, חושפים באופן גלוי לא רק את תרכובותיהם, אלא גם את החיספוס של פני השטח. בלחישת עץ-נייר עמומה, הנושאת גווני אפור-חום, העבודות מבשרות את הדהודי הקליטה בתודעתה של נדיה עדינה, ומדגישות שהן אינן אלא חותם זכרונותיה.
האובייקטים, הפרוסים על הקירות, הם בו-בזמן מופשטים וקונקרטיים. הם טומנים בחובם גם את האמורפיות, גם מאפייני נוף וגם את הפרטים האורבניים. למראית עין, העבודות נמצאות בגלישה מתמדת בין מצב אחד למשנהו; החל ממוטיבים ארכיטיפיים, הקשורים בקרקע, באמא-אדמה ובהולדת היקום, וכלה בפיסת הקרקע הקונקרטית, סורגי הגינה וקטעים הלקוחים ישירות מהמרחב הביתי.

נדיה עדינה בונה את האובייקטים שלה, כשהם נמצאים בתנועה מתמדת מהמשטח לנפח. נדמה, שכמעט כל עבודותיה, אולי בגלל נפיחותן וחיספוסן, נושאות אפקט חושני, אולי אפילו, מיני. האובייקטים נראים כעוטפים את הצופה ברכות, מכשפים, מתפתלים, כמעט מלטפים; ספק – בעלי חיים, ספק – חלקי גוף, ספק – יצורי פלא של העולם התת-קרקעי.
התבליטים הללו, מפתים את הצופה על ידי ישירות ילדותית, על ידי חוסר עיבוד וחוסר "פיניש", על ידי צורניות שלא מוגדרת עד הסוף. יתכן שמאותן הסיבות, נראים האובייקטים לעתים משעשעים, מצחיקים, נוגעים ללב, כשוהים בתוך "המגושמות הנשגבת" שלהם: גבעות, ענפים, גומות, חתיכות קרטון וניירות מקומטים, כאילו במקרה נשכחו בארגז חול שליד הבית, על ידי תינוק מגודל שנסחף במשחק.
השמיים והארץ מחליפים את מקומם ללא הרף. השמיים הופכים לתבליט אפור-חום כבד. והאדמה – לבנה, קלילה ושקופה. משחק ההתהפכויות המתמיד של "האדמתי" ו"האווירי" מייצר תחושה של שלמות ומחזוריות. הכבדות הופכת קלילה, הנפחים – למשטחים; מחזוריות נצחית של ין ויאנג.
המחזוריות המאפיינת את עבודותיה של נדיה עדינה מייצרת אפקט של תנודה רוגעת. הצופה מוזמן לערוך מסע לתוך הילדות, לגעת במקורות, לחזור לרחם ולהמריא משם בחזרה אל אוויר העולם. תודעתו של הצופה – כמתנדנדת בעריסה; בין קו לכתם, בין משטח לנפח, בין קיפאון לתנועה, בין שמיים עשויים אדמה, לבין אדמה עשויה מאוויר השמיים.
בתנודות, בדממה ובצליל, כשהם בו-בזמן גם המילים וגם סימני הפיסוק, האובייקטים המכושפים הללו, מפעילים את הסביבה ואת הצופה ומזמינים אותם לדיאלוג המבטיח להיות אינסופי.
לנה זידל