התערוכה ״סולם מוצב ארצה״ מציגה את עבודתן של הצלמות יעל הורן דנינו ונגה גרינברג. שתי הצלמות הן נשים דתיות העוסקות ביצירה אמנותית במקביל לחיי היומיום שלהן. בחירתן בצילום ישיר של סביבתן ושל אורח חייהן, היא בבחינת נקיטת עמדה אמנותית. זוהי דרך להתמודדות עם החיים הפועלת במקביל למישורים הרוחניים- דתיים בחייהן. זהו אמצעי נוסף בארסנל הכלים שברשותם, המתועל לרפלקסיה, למחשבה ולעיבוד מאורעות החיים. בדומה לעבודתן הרוחנית כנשים דתיות, הפעולה האמנותית היא רגע בו הן עוצרות את סחף היומיום ומתרכזות בהוויה. שם התערוכה ״סולם מוצב ארצה״ לקוח מסיפור חלום יעקב ״וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ״ (בראשית כחי ב). בטקסט התנ״כי, הסולם מסמל את הקשר בין שמיים וארץ, בין הרוח לבין החיים עלי אדמות. כאשר מתעורר יעקב משנתו הוא מתבונן סביבו ומבחין ואומר ״ מה נורא המקום הזה״ ומיד ניגש להכיל על אותו מקום נורא את החיזיון הרוחני
שראה בחלומו, את הגשר או הסולם בין עולם הרוח לעולם הגשמי, מלא הסבל. כך, ניתן לפרש את יצירתן של גרינברג והורן דנינו כסולם המבקש לגשר בין הרוח לבין החול. הפעולה היצירתית היא רוחנית מיסודה ונובעת מצורך האדם להבין, לפרש, למצוא משמעות. יתר על כן, מעניין להבחין במתודה הספציפית שצמד אמניות אלו בחרו- הצילום ואם לדייק- הצילום של חייהן הפרטיים. זוהי מתודה שחורגת מגבולות הסימבוליזם והדיבור העקיף על החיים. זוהי שיטת פעולה אשר יש בה
עמדה כנה ונטולת פילטרים. העיסוק שלהן בבנאליות, ברגעי השגרה כנשים, כאימהות, כרעיות-והעמדתן של רגעים אלה כפריימים אשר דורשים את התייחסותנו כצופים- היא בחירה להציב את החוויה הנשית כסיפור אשר יש לדון בו. התצוגה של צמד הצלמות גרינברג והורן דנינו בתערוכה זו, מנכיחה את המבט הנשי, את החוויה האישית ויוצרת סיטואציות נראטיביות, סצינות שניתן להשלים לתמונת חיים, לסיפור של חייהן. זוהי עמדה המנכיחה נקודת מבט נשית שהיא אלטרנטיבית ביסודה לצילום הגברי- המאופיין במבט אשר לא פעם חורג מהאישי, מהרגשי, מהמרחב הביתי.

נגה גרינברג, לפני שבת, 2016