רוז'ה ישי נולד באלג'יר בשנת 1941, הוא מוסיקאי – מלחין ונגן (גיטרה קלאסית, דומבק – תוף פרסי) אשר במקביל עסק בציור כל חייו. ב20 השנים האחרונות הציור הפך לעיסוקו המרכזי. בשש השנים האחרונות רוז'ה שקד על פרוייקט פנטזיונרי עצום ממדים -'פרוייקט אמא'. החזון של פרויקט זה הוא בניית מבוך העשוי כולו מציורי ענק מופשטים בעלי צבעוניות שלטת שמשתנה ככל שמתקדמים במבוך. תחילה היא שחורה ומשתנה דרך סקאלה ייחודית ככל שהמסלול מתקדם עד ליציאה הלבנה. דרך החוויה המוחלטת של צבע רוז'ה רצה להעניק לצופים חוויה של לידה מחדש.

לאורך השנים רוז'ה עבד עם אסיסטנים-שותפים שונים. אנחנו, נגה ומיה, נכנסנו ונשארנו איתו כ3-4 שנים. בתחילה עיקר עבודת הסטודיו היתה הציורים המיועדים לבניית המבוך – ציורים מופשטים גדולי ממדים בעלי צבע מרכזי אחד, כשהדגש הוא חיפוש אחר תנועה בציור, אחר טקסטורות משתנות והימנעות מצורות מוגדרות וגבולות. רק מדי פעם רמזים קלושים לנוכחות פיגורטיבית בתוך העבודות, בדרך כלל נשית, מתעגלת.
הציורים רוויי שכבות הצבע נעשו על גבי מצעים גדולים מכל הבא ליד – סדינים, וילונות, יוטה, מגבות, סמרטוטים, שאריות בדים. רבים מהציורים הם פרי ידם של מספר יוצרים מלבד רוז'ה – אסיסטנטים שותפים לדרך שליוו את רוז'ה לאורך השנים, שהתבקשו לצייר עוד שכבה או כתם תחת החתירה אל ה"אינטגרציה" המוחלטת.

ה"אינטגרציה" אליה חתר רוז'ה משמעה השתלבות זורמת של כתם בכתם, או חיפוי על פני תפר של קולאז'/ הדבקה שנעשתה על גבי מצע הציור. הקולאז' היה טכניקה שהיתה בשימוש תדיר כאשר רוז'ה רצה לשלב בתוך הציורים הגדולים את אחד הציורים הקטנים שלו על נייר. עסקנו באינסוף פתרונות כיצד לטשטש את הגבול בין הציור הקטן המודבק אל תוך הציור הגדול שממשיך אותו. הדבר הוביל לשימוש ופיתוח של שלל פרקטיקות חומריות על גבי מצעי הציור. כמעט כל סוג של צבע, משחה, עיסה, חול,שעווה, קפה, זפת, ניירות גלגול, מריחות והדבקות למניהן מן הזמין והאקונומי נוסו.

.
עם הזמן ויחד עם ההשתלבות האורגנית שלנו בסטודיו, הפכנו שותפות. הצטרפנו ללהקה, ניגנו ביחד.
היו תקופות בעלות אופי שונה – פעם רוז'ה הביא צילומי תקריב מאוד מטושטשים וכתמיים שצילם בכדי שנצייר אותם בהגדלה עצומה, היו מפגשים בהם ציירנו בתגובה לשיר שהביא או תוך כדי שרוז'ה עצמו ניגן, בפעמים אחרות ביקש מכל אחת מאיתנו לצייר דימוי או נושא מסוים, נושאים כגון: זכרונות ילדות עם אמא, לידה, הריון, דיוקנאות עצמיים, חלומות, מחול ועוד. לאחר השלמת ציורים מסוג זה התבקשנו לצייר "רנטגן", כלומר – להפוך את הבד ולצייר את אותו הציור מחדש ובהפשטה מסויימת על צידו השני של הבד. כמעט ואין עבודה בסטודיו של רוז'ה שאינה מצויירת על פני שני צידי המצע.

בשנתיים האחרונות כבר לא עבדנו תחת הנחיות, רוח הפרוייקט והפרקטיקות החומריות שהתפתחו השתלבו בשגרת העבודה והסטודיו הפך כולו שיר הלל לפוטנציאל החומרי של כל מה שנמצא זרוק וקרוב ליד. נוצרו עבודות קטנות יותר ואותן פרקטיקות הציפוי והערמת השכבות הובילו אף לפיסול.

תערוכה זו היא פרגמנט קטן מתוך 'פרוייקט אמא' והעבודות המוצגות בה הן בעיקר עבודות מהתקופה האחרונה, עבודות שנולדו מתוך הקצב והגרוב שהלך והתגבש מעצמו בסטודיו והן נושאות איתן את אותם הערכים המוסיקליים שמאפיינים את הסטודיו של רוז'ה והעבודה המשותפת.