בעשורים האחרונים הפכה העיר ירושלים לאתר בנייה אחד גדול. מאז שהחלו עבודות בניית מסילת הרכבת הקלה בשנת 2000, שינתה העיר את פניה ומאז לא חזרה לעצמה. בעיר רבת הגוונים, בעלת ההיסטוריה בת אלפי שנים המהווה לב ומרכז עולמי לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, בניינים חדשים מחליפים ישנים ומגדלים מתחילים לטפס לשמים, לצד עבודות תשתית מקיפות ושיפוצי רחובות, בעיקר במערב העיר. חטטים מגורדים ובורות נפערים ומכוסים. שלא כמו בערים אחרות בהן מתבצעת 'התחדשות עירונית', בירושלים כל אבן הנוספת לה או נגרעת ממנה עשויה להפר את איזון מרקם החיים בה. תנופת הבנייה יכולה להיתפש באור שלילי או חיובי, בהסכמה או בהתנגדות. בתערוכה "זהב חלוד" האמנית אורית ישי מתייחסת אליה בעיקר כשיקוף מצב מנטלי: עיר הומה, רועשת וגועשת בה שלובים כאחד סיכונים וסיכויים לחיי שיתוף בין האוכלוסיות השונות הדרות בה. זו שחופרים ברחובותיה, זו שהורסים ובונים בה תדיר, היא פצע המריבה של סכסוכים רבים: הישראלי-פלסטיני, החרדי-חילוני, ימין-שמאל פוליטי, שמרנות לעומת חדשנות. סכסוכים אלה, הותיקים והמושרשים כל כך עמוק בגיאו-פוליטיקה של העיר, הם חלק משגרת היום יום שלה. הם מתנקזים כולם לעיר הנושאת משמעויות היסטוריות, דתיות ולאומיות עבור אנשים וציבורים רבים, מכיוונים שונים ומנקודות מבט מגוונות, אשר לכולן משותפת חשיבותה של העיר שמחד היא עוצמתית ומאידך היא שברירית, ונדמית תמיד כעל סף פיצוץ.

בתערוכה חושפת האמנית, מתוך כאב ותהייה לגבי ההווה והעתיד, את הצד הפחות זוהר של המקום; העיר, הנדמית לגוף אורגני הנמצא במאבק מתמיד אל מול עצמו, גוף פצוע אך כזה שגם הולך ונבנה ומתפתח. החיטוט בפצעים הוא כואב, אך גם הכרחי לצורך אפשרות לריפוי עתידי. המיצב, המורכב מתצלומים, וידאו וחפצים מן המוכן ומשלב דמיון ומציאות, מזמין את הצופה למסע באפשרות הזו.

אורית ישי, ילידת תל אביב, חיה ויוצרת בתל אביב, אמנית פעילה בתחומי צילום סטילס, וידיאו ומיצבי ניאון, מרצה בכירה לצילום בבית הספר לאמנות, המכללה האקדמית ספיר. בוגרת בהצטיינות של תוכנית לימודי ההמשך המתקדמים באמנות במדרשה לאמנות, בית ברל (2012), ובוגרת בהצטיינות של המחלקה לצילום בבית הספר לצילום מוסררה ירושלים (2006). הציגה תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, ועבודותיה נמצאות באוספים מוזיאליים, מוסדיים ופרטיים בארץ ובחו"ל.