מי התהום הקדמוניים מתוארים במדרש היהודי כבעלי שאיפה מתמדת להציף ולהחריב את העולם, להחזירו אל התוהו.  נהוג לחשוב על האמנות כזו שנוגעת במי התהומות, אך לפעמים היא דווקא מבקשת, באופן חסר-שחר ולעיתים מבודח, לתפקד כמעין פקק, אצבע בסכר על פתחי תהום רבה המאיימת להציף ולהטביע.

התערוכה מציגה אובייקטים שימושיים מן הסביבה הביתית, לאחר שעברו שיבוש ושינוי; לצד האובייקטים, מוצגים ציורים שצוירו באמצעות מגבים כתחליף למכחולים, וחלקי-טקסטים פואטיים שכתבה שטיינמץ.

חפצי הרדי- מייד אשר מקבלים חיים חדשים מקיימים בתוכם מעגליות סגורה ותנועה של היפוך: מיקסר הבנוי על תנועת סיבוב משותקת ("הציפור"), תקע הבוקע משקע, עורו המנושל של כדורסל ("Dunk") וברזים ​הפונים זה לזה במעגל סגור ("נרקיס").

אף על פי שמדובר בחפצים תעשייתיים, הם הופכים לבעלי אופי פואטי ורגשי.  החפצים הביתיים, שנועדו לשרת ולהרחיב את פונקציות הגוף האנושי, מהדהדים אותו.

עולמות האינסטלציה ומצבים של עיטוף, היקוות וניקוז, מעסיקים בתערוכה זו את שטיינמץ הן בפיסול והן בשירה. "החלומות שלך מצטברים בתחתית הכיור, לא יורדים בניקוז", היא כותבת בשיר שמוקדש לבתה, "ומתי תגדלי תחתית להיקוות, להחזיק את עצמך באגרוף של תינוק", היא כותבת לנמענת עלומה בשיר אחר.

המים מופיעים רבות גם בציורים, הן ברמת הדימוי והן ברמת הטכניקה. המים הם החומק, הבלתי ניתן לאחיזה, המתפשט והמתנגד לצורה, ומולם – תנועות המגב המנסות לנהל ולתחום את המים, לנקז אותם בעל כורחם אל נקודה מוגדרת.

התערוכה התגבשה תוך כדי מצבי חיים מטלטלים, הן של האוצרת והן של האמנית. חוויות צמודות של לידה ומוות נכרכו בתהליך העבודה.  שם התערוכה נלקח מתוך שיר שכתבה האמנית בימים של אובדן חסר שם, אשר התערוכה והכתיבה מנסים – ולו במעט – לדובב אותו.

יפעת שטיינמץ, שיכחה, PVC משומש ואזיקונים, 100*100*50, 2021