יום חמישי | 15.9 | 20:00-13:00

בית הנסן, רחוב גדליהו אלון 14

 

יום שישי | 16.9 | 13:30-9:15

מכון שלום הרטמן, רחוב גדליהו אלון 11

 

New Neighborhood/Moabit initiative with the self-made posters at the #unteilbar demonstration, 13th October 2018, Photo: Marina Naprushkina

 

כנס ירושלים לאמנות #7 יוקדש למקומה של אמנות ביחס לסוגיות פוליטיות, אקלימיות וטכנולוגיות בינלאומיות ומקומיות. ההרצאות יעסקו בשימוש אמנותי באלגוריתמים וטכנולוגיה לזיהוי רגשות, בחיבור בין אמנות לתהליכים ביולוגיים (ביו-ארט), בתגובות של אמניות.ים ומעצבות.ים למשבר האקלים ובשפת מחול של מפגינים. בנוסף יערכו שני פאנלים בנושאים אקטואליים: האחד יוקדש לתערוכת הדוקומנטה שמוצגת הקיץ בקאסל שבגרמניה, ומעוררת דיונים ושערוריות רבות, והשני יוקדש למצבם של אמניות.ים בשעת חירום, מלחמה ופליטות, בהשתתפות אמני.ות מהמרחב הפוסט סובייטי.

 

כנס ירושלים לאמנות נוסד ביוזמת פסטיבל ״מנופים״ וכתבי העת ״ערב רב״ ו״הרמה״, במטרה לחבר בין מוסדות להשכלה גבוהה לבין אמנים, אוצרים, מנהלים אמנותיים ואנשי מקצוע מעולם התרבות. כנסים קודמים עסקו בנושאים ״חתימה״, ״מה עושים עם אמנות?״, ״בירור יתרה״, ״תכסיס״, ״רגע האמת״ ו"גודש". 

 

האירוח הבינלאומי בסיוע משרד החוץ ומכון גתה ישראל 

  

 

בסיום הכנס ביום חמישי – פתיחת התערוכה של שרון בלבן "Resting Bitch" במעמותה בית הנסן

בסיום הכנס ביום שישי מופע ANALOG – אל קאת מארחים את ריף כהן ותקלוט של חן אלמליח בפטיו של בית הנסן 

 

אוצרי ומנהלי הכנס: רינת אדלשטיין ("מנופים", ״הרמה״), ד״ר רונן אידלמן ויונתן אמיר (״ערב רב״)

הפקה: אלינה אלכסה אוסיפובה

 

 

 

מהלך הכנס: 

 

יום חמישי | 15.9

בית הנסן, רחוב גדליהו אלון 14

 

ברכות ודברי פתיחה + מושב 1 |  13:00 – 14:15

 

יעל מושקין | השִׂיפוּש- בין דיבור לבידור

השִׂיפוּש (הֶלְחֵם של שיבוש ושפה) הוא שיבוש פרפורמטיבי-ווקאלי מכוון של השפה, שמשתמש במילים ובצלילים כחומר גלם משחקי. על ידי פירוק והרכבה מחדש של מילים ומשמעויות, נפער פער בין מילים למשמעויות ונפרעות מוסכמויות תקשורתיות, חברתיות ותרבותיות.

 

יעל מושקין היא קלינאית תקשורת ואמנית שפה, דוברת, שוברת ומחברת מחדש מילים ומשמעויות.

 

ד״ר ליאת לביא | שיבת המודרניזם העילי? מחשבות על המפגש הטראומטי והמבטיח של עולמות האמנות והעיצוב בשנת 2022 עם האוטומציה, המרחב הגנרטיבי, ה-NFT, וה- Metaverse

הנבואה ניתנה לשוטים, אך ההיסטוריה לעולם חוזרת. בצומת שבין המבט ההיסטורי והמבט הספקולטיבי, ובתהום הפעורה בין תפיסות האנושי המודרניסטיות שעוד מפעמות בתרבות לבין המרחב הדיגיטלי וה״פוסט-הומניסטי״, אשרטט אופק מפתיע למחשבה על אודות אמנות ועיצוב – אופק שניתן לצפות שמלעיזיו יכנו אותו ריאקציונרי, אך תומכיו יכנו אותו הומניסטי. הטיעון ינוע בין פילוסופיה ופרקטיקה, בין אידאולוגיה ואינטרסים כלכליים, בין שוק האמנות ושוק ההון, ובין הקמאי והעכשווי. מתוך תנועה זו אציע לזנוח את השיח האוטופי/דיסטופי (או אם תרצו, המאני-דיפרסיבי), להתבונן בהווה ובעתיד הקרוב במבט מפוכח, ולזהות בו הזדמנויות חדשות.

 

ד״ר ליאת לביא היא חוקרת העוסקת בהצטלבות שבין טכנולוגיה, אתיקה והמרחב החזותית וראש תכנית התואר השני בתקשורת חזותית, בצלאל.

 

טל ניסים |  פנים פתוחות

טכנולוגיה לזיהוי רגשות הינה מערכת מבוססת קוד הנשענת על מחקרים פסיכולוגיים-אנתרופולוגיים ומתיימרת לזהות את הרגש שמביע אדם ברגע נתון באמצעות פענוח הבעת-הפנים שלו. השימוש בטכנולוגיה זו הופך שכיח יותר ויותר בעולם בחברות אבטחה, השמה, רייטינג, קמעונאות ועוד, והוא אחד התחומים המתפתחים ביותר כיום.

 

אחת הבעיות המרכזיות של הטכנולוגיה נובעת מכך שהיא מבוססת על תיאוריה שנויה במחלוקת של הפסיכולוג פול אקמן שהגדיר שישה רגשות אוניברסליים- כעס, עצב, פחד, גועל, הפתעה ושמחה. תיאוריה נגדית, שמובילה פרופ׳ ליסה פלדמן-בארט, טוענת כי רגשות הם תלויי תרבות וקונטקסט, ומכך נובע שאינם אוניברסליים, אלא נתפסים ומוגדרים באופן שונה בתרבויות שונות. 

 

במחקר שניהלתי בשנים האחרונות ניסיתי לאתגר את הטכנולוגיה בהליך הגדרת הרגשות על-ידי פעולות שונות שביצעתי באמצעות הטכנולוגיה ופעולות התערבות שהפעלתי עליה. חקרתי וחשפתי את הקופסא השחורה, פירקתי את המנגנון של הטכנולוגיה והבנתי על מה הוא מתבסס וכיצד הוא הופך קריאה ויזואלית להגדרה מילולית. בעקבות זאת, ניסיתי לנתב את השימוש בטכנולוגיה לכדי הרחבת המנעד השפתי אל מעבר לששת הרגשות הנתונים וליצור שפה חדשה ועשירה יותר של רגשות. 

 

טל ניסים הוא אמן וצלם אדריכלות, בוגר מנשר לאמנות במסלול הצילום. בוגר התכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, מסלול עיצוב וטכנולוגיה. מרצה במחלקת אמנות ותקשרות חזותית בשנקר. בעבודותיו עוסק בחקר המדיום ובהקשריו התרבותיים. הציג במספר תערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות במוזיאון רמת גן, חיפה , ארץ ישראל, גלריה אינדי ועוד.

 

נטע מוזס | Reality is virtual

מסך קטן בתוך מסך גדול בתוך מסך קטן בתוך מסך גדול. הרצאה פרפורמטיבית הכוללת הזמנה לקחת חלק במיצב וידאו מרובה מסכים ומשתתפים. בהרצאה נבחן את ערכו של הדימוי הנע בתווך שבין המסך הקטן שבכיס, המסך הגדול באולם והגוף שביניהם. על מה הוירטואלי והממשי מסכימים? האם אני חיה רק בתוך העור או המסך שלי, או שאני חלק ממשהו גדול יותר?

 

נטע מוזס היא אמנית וידאו ומיצב, בוגרת התוכנית המשלבת תואר במדעי המחשב באוניברסיטה העברית ותואר במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל.

 

הפסקה | 14:15 – 14:45

 

מושב 2 | 14:45–16:00

 

רינת אדלשטיין, יונתן אמיר וד״ר עודד וולקשטיין | לזכרה של מאיה אטון

בחודש יולי, בימים האחרונים של סגירת תוכניית הכנס, הלכה לעולמה במפתיע האמנית, המרצה, הקולגה והחברה מאיה אטון. כל אחד ואחת מאיתנו הכירו את אטון בנסיבות קצת אחרות, ובדברים הקצרים שיוצגו פה נבקש לזכור אותה דרך שיחה על נקודות מעולמה היצירתי והמיוחד. רינת אדלשטיין תדבר על העבודה עם אטון בתערוכות שהשתתפה בהן במסגרת פסטיבל מנופים, יונתן אמיר ידבר על הוראה לצדה של אטון בביה״ס לאמנות רב-תחומית במכללת שנקר, וד״ר עודד ולקשטיין ידבר על יצירתה של אטון והקשרה לגותיקה.

 

עודד וולקשטיין הוא מתרגם ומלמד במכללת ספיר.

 

קולקטיב חילוף חומרים | חילוף חומרים – פעולה אקולוגית

קבוצת חילוף חומרים היא קולקטיב של 12 יוצרים, אמנים ומרצים לעיצוב, שקמה כתגובה למשבר האקלימי־חברתי. הקבוצה פועלת משנת 2017 בכוונה לעורר שיח אקולוגי הוליסטי. באמצעות אמנות ועיצוב הקבוצה חוקרת, מפתחת ומחפשת מודלים אלטרנטיביים של חשיבה, עבודה והתנהגות אנושית.

 

ההרצאה תדון בשיח האקולוגי מבעד למתודולוגיית העבודה שהתפתחה בקבוצה, ומבוססת על פעולות אמנות שיתופיות ואינטראקטיביות הקושרות בין רעיונות אקולוגיים־פילוסופיים מופשטים, למהלכים אמנותיים ועיצוביים מעשיים. היא תחשוף את מקורות ההשראה התיאורטיים של החשיבה האקולוגית, ותציג את פרויקט אורגניזם 144 – מיצב־מיצג אמנותי שיתופי שקושר בין חומרים, רעיונות ופעולות כמניפסט אקולוגי־חברתי. 

 

רקפת כנען היא מייקרית, אמנית, חוקרת, מייסדת קבוצת חילוף חומרים. בעלת תואר ראשון BFA מ-Cooper Union בניו־יורק, לימודי תואר שני מבית ספר פורטר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב, ובימים אלו משלימה כתיבת תזה במסגרת התכנית למדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל. עבודתה היא רב-תחומית ומשלבת חומרים, טכניקות, מדיומים וסביבות עבודה שונות. בשנים האחרונות מופנית לתחומי הסביבה־חברה ומשלבת עשייה אמנותית ומחקר תיאורטי. חברת סגל ומרצה בכירה במחלקה לתקשורת חזותית בשנקר.

 

אסף קרבס הוא מעצב וחוקר תרבות. בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, בעל תואר ראשון נוסף, תואר שני ושלישי בלימודים קלאסיים מאוניברסיטת תל אביב. מחקריו עוסקים בשאלות של עור ופני שטח בהיסטוריה ובתרבות העכשווית ומתמקדים בפני שטח כמטאפורה למחשבת ההווה, בעור הגופני-חומרי בתיאוריה הפסיכואנליטית ובפילוסופיה של פני השטח. מרצה בבית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, מרצה בכיר וחבר סגל בפקולטה לעיצוב בשנקר ומנהל-משותף של מעבדת ה-Design Factory Shenkar.

 

גלית אילת | המוזיאון הלובוטומי

חלפו כמעט שלושים שנה מאז פרסמה רוזלינד קראוס את חיבורה רב-ההשפעה "ההיגיון התרבותי של המוזיאון הקפיטליסטי המאוחר", שזיהה מגמת עליה הן בפיזור חפצי תרבות מאוספי המוזיאון והן באופי התאגידי בו הם מנוהלים. היום נהנים המוזיאונים מפופולריות שלא זכו לה מעולם; באמצעות אסטרטגיות של גיוס וניהול קהלים, הפעלת פרקטיקות של הדדיות, שוויון ואינקלוסיביות, הכנסת אורחים בעלת רטוריקה שוויונית, הפכו המוזיאונים לנחלת העם ולמקדש שלו. 

 

בעקבות העידן הפוסט-קולוניאלי ותהליכי האמנציפציה, המורשת התרבותית מוכרת היום באופן מפורש כסחורה ציבורית המיועדת להיות מנוהלת על ידי רוב בעלי העניין בה, ולהסב להם הנאה.

 

כיצד ניתן לאמוד את ערכן של מגוון הפרקטיקות בהן עושה המוזיאון שימוש, בהן אפשר למנות טקטיקות אירוח, שימוש בטכנולוגיות הפונות אל החושים, מכילות ומשתפות, כאשר רוב המוזיאונים עדיין משמרים חוסר הלימה בין המסרים הדמוקרטים של אולם התצוגה אל מול הניהול ההירככי של הארגון? בנוסף על ההפרדה הפיזית והוירטואלית בין הארכיון והאוסף של המוזיאון, שביניהם אין ממשק משותף – בדומה למוח שעבר ניתוח לובוטומי? בפועל, חפצי האמנות מופרדים מהקשרם ההיסטורי והביוגרפי, ומשאירים את ציבור המבקרים עם הערך האמנותי או החושי בלבד של החפצים. מתוך כך עולה השאלה מה הערך בהפעלת פרקטיקות של הדדיות, שוויון ואינקלוסיביות כאשר המוצגים אותם הם מפרסמים אינם מקבלים את אותו הטיפול?

 

ההרצאה בוחנת את אתוס האינקלוסיביות של המוזיאונים ושואלת מדוע עלינו להפנות עין ביקורתית לתצוגות המתבצעות תחת הצהרה זו.

 

גלית אילת היא כותבת ואוצרת, החל משנת 2022 היא מנהלת את מעבדת האמנות לאקולוגיה עתידית, בחצבה שבערבה התיכונה. אילת היא המנהלת מייסדת של האקדמיה לאמנויות העולם שבקלן בגרמניה (Akademie der Künste der Welt), וכן של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון. אילת ייסדה מספר פלטפורמות כגון; המגזין המקוון "מארב"; הארכיון הנייד, וסדרת הסמינרים הניידים מרחבים לימינליים. היא אצרה והיתה שותפה לאוצרות של פרויקטים בינלאומיים כמו הביתן הפולני בביאנלה ה-54 של ונציה; סלון ה-32 באוקטובר, בלגרד; והביאנלה ה-31 בסאו פאולו, ברזיל. היא עבדה כאוצרת עמיתה בכמה מוזיאונים באירופה ובבלקן. אילת היא זוכת מלגת עמיתה של קרן קית' הרינג לאמנות ואקטיביזם לשנים 2017-2018 בבארד קולג', ניו יורק.

 

הפסקה | 16:00 – 16:30

 

מושב 3 | 16:30 – 20:00 – פאנל מיוחד עם אורחים מחו"ל על דוקומנטה 15

בסיום המושב יתקיים דיון פתוח עם הקהל 

 

אוליבר מארכהרט | דוקומנטה X עד 15: שינויי פרדיגמה בהיסטוריה האחרונה של הדוקומנטה

(הרצאה באנגלית)

בהרצאה תוצג את ההיסטוריה האחרונה של הדוקומנטה דרך מספר צירים פרדיגמטיים. תערוכות הדוקומנטה ינותחו כמקרה מופתי של התפתחויות גדולות יותר בשדה האמנות. בדרך זו, נתחקה אחר שינוי קאנוני בשדה האמנות בכל הנוגע לפרקטיקות של אמנות פוליטית, תיאוריה, חינוך לאמנות וביזורו של המערב.

 

אוליבר מרצ'ארט הוא פרופסור לתיאוריה פוליטית באוניברסיטת וינה. פרסומיו האחרונים כוללים: מכונות הגמוניה (Hegemony Machines): דוקומנטה X עד חמש עשרה והפוליטיקה של הביאנליזציה (oncurating.org ו-n.b.k. 2022); אסתטיקה קונפליקטואלית (Conflictual Aesthetics): אקטיביזם אמנותי והמרחב הציבורי (שטרנברג 2019) חשיבה על אנטגוניזם (Thinking Antagonism): אונטולוגיה פוליטית לאחר לקלאו (הוצאת אוניברסיטת אדינבורו 2018).

 

קורס דוקומנטה 15 של תכנית האם איי של בצלאל בהנחיית ד״ר שאול סתר | חלוקה ומחלוקת

דוקומנטה 15, שנערכת בימים אלה בקאסל, מכה גלים ומעוררת הדים: החלפת האמנים בקולקטיבים, המערך הפתוח והמודולרי של התערוכה, הויתור על הסמכות האוצרותית, הדגש על אופן חלוקת המשאבים; התהייה האם כל זה בכלל אמנות; וכעת גם שערוריית ההאשמה באנטישמיות שמלווה אותה. קבוצה של סטודנטיות מתכנית ה-M.A של בצלאל, בהנחיית שאול סתר, יצאה לדוקומנטה בחודש יולי ובמושב מיוחד בכנס היא תציע אופנים שונים של מחשבה על תערוכה זו, על אתגריה ומשמעויותיה, גם בראי התערוכות הגדולות האחרות של הקיץ (הביאנלה בברלין, הביאנלה בוונציה). 

 

ד״ר שאול סתר הוא ראש התכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות בבצלאל ועורך כתב העת תיאוריה וביקורת.

 

 

נורה שטרנפלד | דוקומנטה כנחלת הכלל – תשתית, היסטוריה, פוליטיקה, ועכשיו?

(הרצאה באנגלית)

בדוקומנטה החמש עשרה רואנגרופה (ruangrupa) מאתגרת את הרעיון הקלאסי של "דוקומנטה" עם פרויקט המבוסס על מבנים שיתופיים, משאבים משותפים וכלכלות אלטרנטיביות. התוצאה היא תערוכה שמסמנת מעבר מייצוג לתשתית. בהרצאה שלי אציג את הדוקומנטה החמש עשרה בתור פרויקט של נחלת הכלל ובחלק השני והשלישי אבקש להכניס את הדיונים הסובבים את התערוכה לתוך הקשר.

 

נורה שטרנפלד היא מחנכת ואוצרת בתחום האמנות. היא פרופסור לחינוך לאמנות ב-HFBK המבורג. מ-2018 עד 2020 הייתה פרופסור לדוקומנטה בבית הספר לאמנות בקאסל (Kunsthochschule Kassel).

 

בשעה 19:30 תפתח תערוכת היחידה "Resting Bitch" של שרון בלבן במרכז מעמותה לאמנות ומחקר ובבית הנסן. מוזמנים/ות לבקר!

 

Neta Moses, How To Enjoy Nature, 2021

 

יום שישי | 16.9

מכון שלום הרטמן, רחוב גדליהו אלון 11

 

מושב 1 | 9:15 – 11:30 – מושב על אמנות, אקולוגיה וביו־ארט בהשתתפות אורח מיוחד מחו"ל – ינס האוזר 

 

יונתן עומר מזרחי | אקלים בשליטה

החממה היא חלל מבוקר אקלים המאפשר חוויה אסתטית של טבע. התצוגה האוריינטליסטית בחממה של צמחים אקזוטיים, כמו שושנת המים ״ויקטוריה אמזוניקה״ בארמון הבדולח, התחילה את הדימוי הרומנטי והפוסט-אימפריאליסטי של כדור הארץ. 

 

כיום, חממות תעשייתיות מוארות בנורות אולטרה סגולות כדי למקסם את פוטנציאל הפוטוסינתזה. הסרט "פחם המזל" (2022), הוא עיבוד בדיוני של החממה הזוהרת החדשה, המתקדמת בטכנולוגיה ובאור. בין החממות החקלאיות, המדעיות ואלו של הפנאי, למרחב החממה ישנו מקום מיוחד בתולדות האמנות הישראלית. החממה בעין שמר נבנתה על ידי האמן המושגי אביטל גבע בשנות ה-70. כיום עבודה זו נדונה בעיקר דרך עיניה של מבקרת האמנות שרה חינסקי שטענה כי האקולוגיה המודרניסטית של גבע מנותקת מסביבתה וחומות החממה גובלות באירופה כמו בדמיון הציוני. בפרויקט ״ראו דרכי״ (2020) יונתן עומר מזרחי ביקר בחממה בעין שמר כדי למצוא גישה ביקורתית שתוכל להתאים יותר לדורו. לאור הגישות האמנותיות של גבע, הוא התחיל להתעניין בשפה הספקולטיבית של המקום. בעין שמר התכונות המטריאליות של החממה מופחתות לטובת יצירת סמליות חזקה יותר. המשתתפים מדברים על פוליטיקה. הם לומדים "תיקון עולם" כמסגרת לחשיבה סביבתית ומפתחים חקירות ביולוגיות ניסיוניות. יותר מהמדע עצמו, הם מתעניינים בייצוג האסתטי של התחום הזה. בקו זה, יציג האמן בהרצאתו כיצד שילוב של תמונות החממה עם ייצוגים מטאפוריים של תיאוריית אפקט החממה, כרוך בהמשגה חדשה של אמנות סביבתית, עכשווית ופוליטית.

 

הקרנת הסרט "פחם המזל" (40 דק', גרמניה 2022) תתקיים בסיום הפאנל בשעה 12:30 בקולנוע בבית הנסן 

 

יונתן עומר מזרחי הוא בוגר האקדמיה לאמנויות מדיה קלן (KHM), יוצר ואמן העוסק בעיקר בוידאו ומיצג. בעבודות המדיה המעורבת שלו, מזרחי חוקר דימויים מן הסביבה ויחסם לכוח ותרבות. עבודותיו ממוקמות ברגע המפגש בין יצירתיות וחירום.

 

ד״ר ליליה צ'ק | אמנות, ביולוגיה ואקולוגיה

הרצאתי תוקדש להופעתה של מגמה חדשה באמנות עכשווית – Dendro-art. 

 

בשנים האחרונות עבדתי על הנושא: "ביו-ארט: כאשר עץ הופך ליצירת אמנות. פרקטיקות עכשוויות". במהלך המחקר שלי, שמתי לב שמספר הולך וגדל של אמני ביו-ארט מקדישים את יצירותיהם לפתרון בעיות של יחסי הגומלין בין בני אדם וצמחים. כיום, אמנים מפנים את תשומת הלב  לבעיות גלובליות גדולות, ובהן הצטמקות היערות על הפלנטה שלנו. איך זה מאיים על קיומה של האנושות? הצטמקות היערות מובילה לבעיות אקולוגיות מקומיות ועולמיות כאחד: שינוי אקלים, הפחתת הידבקות הקרקע, הפחתת המגוון הביולוגי ופגיעה במקורות חמצן.

 

האמנות, העומדת בראש התהליכים המתרחשים בחברה, חייבת בהכרח להגיב למשבר האקולוגי. לאחרונה, ראינו פרויקטים אמנותיים רבים החוקרים היבטים שונים של יחסי הגומלין בין בני אדם וצמחים – ועצים בפרט. הן הכמות והן האיכות האמנותית של יצירות אלו גדלו.

 

טכנולוגיות עכשוויות יוצרות ומשנות קשרים בלתי נראים חדשים בין תחומי פעילות אנושית שונים. אמנים חוקרים את טיבם של קישורים אלה ואת המודלים של האינטראקציה ביניהם. הם מציגים חזון חדש ומציבים אתגרים שאפתניים יותר. אתגרים אלה כוללים בניית תקשורת בתוך מינים וגם תקשורת בין מינים; בילוי של מינים שנעלמו של צמחים; החינוך האקולוגי של האוכלוסייה – ובאופן רחב יותר, הגנת הסביבה.

 

ד״ר ליליה צ'ק היא אמנית, מעצבת וחוקרת ביו-ארט ישראלית (PhD, סורבון, המחלקה לאמנות ומדע). היא חוקרת את הצמתים בין אמנות וביולוגיה, ומוכיחה שניתן להשתמש בטכנולוגיות חדשות בביולוגיה כמדיום חדש לאמנות.

 

צפירה (אליסון) שטרן | ימי מגיפה ומחול ביו-פוליטי בישראל בשנת 2020

במהלך שנת 2020, חוו תושבי ישראל שינויים קיצוניים בשגרה כתוצאה מהתפשטות מגפת הקורונה וכפועל יוצא של מדיניות הממשלה בהתמודדות עמה, דרך סגרים והגבלות חריפות על התנועה במרחב. אלו השפיעו על דפוסי התנועה בהיבטים אישיים, חברתיים ופוליטיים. העצירה שהתגלמה בריק, בהאטה ובשהייה בבית, הותירה רבים בחוסר וודאות בסיסית, קיומית וחברתית. מתוך אי-וודאות זו צמחו הרגלי יומיום חדשים, מחאה פוליטית נרחבת ותגובות אמנותיות ייחודיות, בדגש על תחום המחול אשר התנועה היא לב עיסוקו. על רקע סיטואציה ייחודית זו, אני בוחנת שתי יצירות מחול אשר הועלו במרחב הציבורי בשנת 2020: "AMPHI" של עומר קריגר, ו"על העיוורון – התרחשות בשדרה" של דנה הירש-לייזר. מעבר לייחודיות התופעה של קיום מחול במרחב הציבורי בימי הסגרים, הפאן הביו-פוליטי העולה ביצירות אלו, יש בו כדי להאיר על תקופה זו בהיבט חברתי ואנושי רחב. בהרצאה אדגים כיצד המבנה הכוריאוגרפי של היצירות מגלם את המתח היסודי של ימי הקורונה; בין כוח ומשמוע של השלטון על הגוף, לבין חוסר אונים פיזי וחברתי השואף לחירות התנועה.

 

צפירה (אליסון) שטרן היא אקטיביסטית מחול, בוגרת ביה"ס לתיאטרון חזותי, בעלת תואר שני מהאקדמיה למחול בי-ם, השלימה למחקר בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית.

 

מעבדתודעה | מיקרו-פרפורמטיביות: מה זה אומר? הרצאה חווייתית

(הרצאה באנגלית)

שתי תופעות בולטות בשנים האחרונות משנות את מציאות חיינו, ואיתה את התפיסה המסורתית של האדם. המגיפה העולמית של וירוס הקורונה, ולצדו שינויי האקלים והירידה במגוון הביולוגי – הובילו למצב בו אנו, ההומו סאפיינס, נעשים מודעים יותר לעובדה שהחיים שלנו מושפעים בצורה קריטית מתופעות של מיקרו ומאקרו – קטנות מכפי גודלנו, או עצומות מכפי גודלנו. שינויים אלו מערערים את אחת התפיסות רווחות ביותר בהיסטוריה של האנושות – התפיסה האנתרופוצנטרית, ששמה את האדם במרכז.

 

כיצד מגיבה האמנות לשינוי זה ולצורך לצאת מ"הבועה המזוסקופית" (בגודל האנושי) "שלנו"? כיצד אמנות מאפשרת ליצור חוויות מעבר לממדים שלנו? ומה הם הממדים החדשים בהם "אמנות" מתרחשת?

 

בהרצאה ירחיב יאנס האוזר, בשיתוף עם קבוצת מעבדתודעה (העוסקת בחוויה כיצירה אמנותית), על "מיקרו-פרפורמטיביות", כמגמה עכשווית ובועטת בפרקטיקה ובתיאוריה של אמנות פרפורמטיבית. נערער על תפיסות המרחב והזמן האנושיות בהן אמנות נוצרת, ונצלול לעולם המיקרו-ביולוגי והטכנולוגי כקרקע ליצירת אמנות חדשה ומרגשת. נבין יחד איך המחקר מגדיר מחדש "גוף" ו"פרפורמנס" בראי האמנות, המדע והפילוסופיה, ואיך כל זה מתחבר לכלכלה, לאקולוגיה, לפוליטיקה ועוד.

 

ההרצאה תועבר בפורמט חווייתי והתנסותי. נבקש את הקהל להיות לא רק מאזין פסיבי – אלא גם לחוות. לא נדרשת השתתפות מול קהל – אלא השתתפות של האדם בתהליכי חשיבה וחוויה מול עצמו ומול רעיונות. המשתתפות/ים יחשפו ליצירות אמנות מיקרו-פרפורמטיביות מרחבי העולם, ויתנסו באופנים חושיים ומדיטטיביים של תפיסה ושל דימיון, המבוססים עליהן. יחד נפתח סקיצות ראשוניות של פרויקטים סביב מיקרו-פרפורמנס.

 

ההרצאה מתקיימת בשיתוף מעבדתודעה בהובלת דר מוספיר וכרמל ברנע ברזנר יונס. מעבדתודעה היא קבוצה אמנותית לפיתוח פרקטיס במסגרתו החוויה מהווה את מוקד היצירה האמנותית. כחלק מפיתוח הפרקטיס, מקיימת הקבוצה סדנאות, פאנלים, הרצאות ועוד. 

 

דר מוספיר היא כתבת ומבקרת אמנות ועיצוב ב-Ynet, מנהלת אמנותית, אוצרת ויזמת (הרזידנסי בשדמאמא – תכנית שהות-אמן והצגת יצירות שמתקיימת בטבע בקהילה אקולוגית, פרויקט "מעבדתודעה" ועוד), מעצבת ומאפיינת UX-UI ואמנית. מתמקדת בעשייה רב-תחומית ובאופן בו אמנות מתגלמת בכל תחומי הידע והחיים.

 

כרמל ברנע ברזנר יונס היא בת לאם פסיכואנליטיקאית ואב מדען, בוגרת בית הספר לאמנות רב-תחומית, המכללה האקדמית שנקר. דיסלקטית שאוהבת לרקוד. עוסקת בחקר החוויה הקיומיות היומיומית כאלגוריה לאסתטיקה האיך והמה, מקימה שותפה ושל ערוץ "תשדיר השידורים" טלוויזיה קהילתית, מקימת קהילה, מייסדת שותפה ב Desperately Seeking, אוצרת שותפה ב KDIMON Collection, חברה בקולקטיב פאתוס מאתוס, ויוזמות נוספות כגון משרדי הסוף וחורים שחורים ברשת. עבודתיה הוצגו בין היתר במוזיאון חיפה לאמנות, פסטיבל טראנסמדיאלה, פסטיבל מנורת לילה, הפסטיבל הדיגיטלי, פסטיבל טורנטו ועוד.

 

יאנס האוזר הוא תיאורטיקן של מדיה, אוצר אמנות, מרצה מבוקש וחוקר, שעיסוקו מתמקד בחיבור שבין אמנות ואסתטיקה לבין ביוטכנולוגיה. כאוצר ואחראי על הפקה ומימוש של פרויקטים אמנותיים הנוגעים בטכנולוגי, האוזר מלווה ומוציא לפועל תהליכים אמנותיים מורכבים, חלקם מצריכים שנים של עשייה מאחורי הקלעים. באקדמיה האוזר כיהן בין היתר כראש תחום האמנות והמדע ב-École polytechnique Paris-Saclay, ראש תחום לימודי האמנות באוניברסיטת מישיגן, University of Copenhagen’s Medical Museion, Image Science at the Danube University Krems (Austria), University of Applied Arts Vienna ועוד. 

 

הפסקה | 11:45-11:30

 

מושב 2 | 11:45 -13:30

אמנים בשעת חירום | פאנל בינלאומי בהשתתפות אמנים ומרצות מהמרחב הפוסט־סובייטי

בעקבות המלחמה באוקראינה נקיים שיחה עם אמנים מהמרחב הפוסט-סובייטי. האמניות.ים יציגו את עשייתם האמנותית, המושפעת מהמתרחש בחודשים האחרונים מאז ההסלמה באוקראינה בתחילת 2022,  ומהדיכוי ההולך וגובר ברוסיה ובבלרוס. חלק מהעשייה מתייחס להפגנות ההמוניות  ב-2020, למשבר הפליטים הגדול בעקבות המלחמות בסוריה ובאפגניסטן ומהפלישה הרוסית לקרים ב-2014. בפאנל נדון על מקומה של האמנות בהתמודדות עם משברים  ויצירת חוסן, כדרך התנגדות לדיכוי ואלימות, וככלי לסולידריות. האמניות.ים מהמרחב הפוסט סובייטי, שחלקם גרים עכשיו בערי אירופה המערבית, ידונו במלחמה גם בהקשר הרחב יותר של משבר אקלים, השפעות הכלכלה העולמית, התפרצויות של לאומנות  ורוחות מן העבר.

 

 

מרינה נפרושקינה | Neue Nachbarschaft/Moabit – עשייה אמנותית בהתארגנויות מהגרים עצמאיות

(הרצאה באנגלית)

מרינה נפרושקינה תציג את יוזמת Neue Nachbarschaft/Moabit (שכונה חדשה/מואבית) בברלין ומכללת הר מואבית (Moabit Mountain College) כדוגמה לבניית מרחב משותף המבוסס על התארגנות עצמאית של מהגרים, שבו האמנות הופכת לאמצעי תקשורת מרכזי. ידע שימושי, מלאכות יד ותיאוריות חדשות מנסחות פרקטיקה קהילתית משותפת, שכולם מוזמנים לקחת בה חלק.

 

מרינה נפרושקינה היא אמנית, פמיניסטית ואקטיביסטית. העשייה האמנותית המגוונת שלה כוללת עבודות וידאו, פרפורמנס, רישום, מיצב וטקסטים. היא עובדת בעיקר מחוץ למרחב המוסדי, בשיתוף קהילות וארגונים אקטיביסטיים. ב־2007, יסדה נפרושקינה את ה"משרד לאנטי פרופרגנדה", שמתמקד במבני כוח במדינות לאום. בשנת 2013, יזמה את Neue Nachbarschaft/Moabit, שצמחה לאחת היוזמות הגדולות בברלין ובנתה את אחת הקהילות החזקות ביותר של אנשים שמגיעים מרקע של הגירה ופליטות ובכלל. נפרושיקנה מלמדת באוניברסיטה לאמנות בברלין.

 

דמיטרי וילנסקי | יצירה: בין הסדן לפטיש

(הרצאה באנגלית)

בהרצאה אגיב למצב שהתפתח בעקבות התפרצות המלחמה באוקראינה ב־2014, ההסלמה ב־2022 והדיכוי ההולך וגדל ברוסיה ובבלרוס בעקבות המחאות ההמוניות בשנת 2020. עלינו להתמודד עם סוגיות אלה בהקשר הרחב יותר של משבר האקלים, צעדי צנע, התחזקות מגמות לאומניות, רוחות העבר, ההתפשטות של נקרופוליטיקה ותביעות לדה־קולוניזציה, פירוז וסולידריות.

 

דמיטרי וילנסקי (נולד ב־1964 בלנינגרד) הוא אמן, מחנך ופעיל איכות סביבה ותרבות שאינו מחזיק בתואר באמנות. הוא עוסק בעיקר באמנות מבוססת קהילה ומתמקד בפיתוח מבנים, מצבים ויחסים אדריכליים, סמינרים חינוכיים ומחזות, עבודות צילום וסרטים. וילנסקי הוא אחד ממייסדי Chto Delat ("מה אפשר לעשות"), פלטפורמה שהוקמה ב‏־2003 על ידי קבוצת אמנים, מבקרים, פילוסופים וכותבים במטרה לשלב יחד תיאוריה פוליטית, אמנות ואקטיביזם. הוא גם העורך של עיתון Chto Delat ואחד ממובילי School of Engaged Art in Petersburg. מאז ההסלמה במלחמה באוקראינה ב־2022, הוא פועל למימוש The School of Emergencies ברוסיה ובמקומות אחרים.

 

איבור סטודולסקי (מימון עצמאי) | מלאך ההיסטוריה של בנימין, המבט קדימה אל העתיד: ליזה פיטקו ואקטיביזם עכשיו

(הרצאה באנגלית)

איזו אלגוריה הולמת יותר לשיתוק ולפטליזם של האנושות אחוזת הבעתה לנוכח היכחדותם של מינים, אסון האקלים וכדור השלג של קטסטרופות חברתיות שמתחוללות בעקבותיו – או בקיצור, התאבדות אקולוגית? כשהוא מביט ב"הר החורבות שנערם עד לשמיים" לנגד עיניו, דמותו של אנגלוס נובוס בחיבורו "על מושג ההיסטוריה" של ולטר בנימין פונה אל העבר. "הקדמה" היא הסיבה לחורבננו. התקווה היחידה לעתיד היא "השער הקט שדרכו עשוי המשיח להיכנס ולבוא".

 

ליזה פיטקו (Fittko), אישה חסרת מורא ומעשית, גילמה את מקבילתו הנשית של אותו מלאך תיאורטי וחסר אונים, שפניו אחורה אל העבר. האקטיביזם החשאי, הפונה אל העתיד, של פיטקו ובעלה, שהובילו את בנימין בבריחתו דרך הרי הפירנאים לפני התאבדותו הטרגית, הציל את חייהם של יותר ממאה פליטים ואנטי פשיסטים.

 

 

איבור סטודולסקי הוא אוצר, כותב ותיאורטיקן. לאחרונה היה אחד ממארגני הסימפוזיון "מוסדות והתנגדות – בריתות לאמנות בסיכון" ב־ZKM מרכז לאמנות ולמדיה בקרלסרוהה. הפרויקטים האוצרותיים שלו כוללים את The Raw, The Cooked and The Packaged, The Art Assembly, The Square. בין המאמרים שפרסם: A Multi-Lectic Anatomy of Stiob and Poshlost ו־ 21st Century Re-Alignments in Art and Politics.

 

בסיום הכנס מופע מוזיקה המערבל ANALOG אל קאת מארחים את ריף כהן ותקלוט של חן אלמליח