זהר כהן מציג בתערוכתו ציורי פנים לצד דיוקנאות וציורי נוף בשמן ובתחריט. כמעט בכולם הדימוי מטופל באופן דומה – בעבודה שיטתית וקצבית היוצרת תחושה של פירוק ובנייה, התכנסות והתפזרות, נוכחות והיעלמות. מרחבי הבית, בדומה לנופים הפתוחים, רוטטים במקצב דחוס ובצבעוניות כאוטית, בניסיונות קיום כושלים.

אפשר לראות את המאבק האינהרנטי בין היש והאין בציוריו של כהן בהקשר לתפיסת “האמת” של  הפילוסוף מרטין היידגר. באופן ציורי מתאר היידגר את האמת ככזו “המצעפת את עצמה”, מתחמקת מאחיזתנו.על פי השקפתו האמת אינה ישות נוכחת אלא מתקיימת מתוך קונפליקט בין הוויה ובין אין,  ומעשה האמנות, כאקט של חיפוש אחר האמת, שומר על המתח ועל האיזון בין הניגודים הקוטביים במאבק מתמיד בין הופעה להיעלמות. (מרטין היידגר, מקורו של מעשה האמנות, תרגם שלמה צמח, הוצאת דביר, 1968)

בציורי הפנים של כהן נדמה כי נעשה ניסיון לסמן את גבולות הבית, ובמקביל – לפרוץ אותם. כך מצטייר מפגש בין מבעים של פנים וחוץ, אחדות ופרגמנטציה, מובחנות והיטמעות, קיימות והיעלמות. הדמויות המופיעות במרומז בתוך החדרים הדחוסים יוצרות תחושה של אינטימיות מפורקת. הן נטמעות במרחבי החדר באופן שכמעט מעלים כליל את קיומן ואת מובחנותן ממנו.

דחיסות החללים הדומסטיים (כמו גם צפיפותם של הנופים) מרצדת, כמו מנסה לחמוק ממבט. האנרגיה הדינמית, המתעתעת, מרמזת על השתנות אין־סופית שאינה מאפשרת אחיזה בקונקרטי ובממשי. האור בציוריו של כהן אינו אור חיצוני “ורמירי” השוטף את האובייקטים כאור נהרות, אלא אור מרצד הדומה יותר לאורו של מסך מחשב. פני השטח מייצרים תחושה של סריקה מכאנית החושפת באופן פוינטליסטי מראה אופטי מפורק של חלל או אולי הבהוב של חלקיקי זיכרון.

כהן מעיד כי השלילה, שהנה דומיננטית בחיפוש אחר האמת ביצירתו, הובילה אותו לספקנות מוחלטת. “בציורים שלי אין אור וצל, אין קונטורים. מצד שני הפרספקטיבה מאוד רלוונטית עבורי. בחלק מהמקרים היא עצמה הנושא. אני מצייר כמו בגוף שלישי, קשוב כברומטר אל הרטט העולה בחלל.  המשחק שלי בפרספקטיבה לא גורם לי להיעלם בתוכה במהלך פעולת הציור, שנעשית בסוג של צלילה-יקיצה-צלילה, פנימה והחוצה אל ומתוך העבודות. אני רוצה להרגיש וגם להבין, שהלב יחשוב יחד עם  המוח”.