אמן:
שירה חרש
אוצרות:
טל רוזן אליעזר ויואל פינק
חמש עבודות במזל מים, מחזור של נייר ואור לבנה
עדי שֹורק, ביחס לעבודותיה של שירה חרש
לתפוס את הירח בגיגית – האם זוהי ברכת לבנה שופעת, ניתנת לכול, מלאת עוצמה רכה, או שמא אור מן ההפקר שהוגנב לרגע, לרגע הונצח, כמעט מהונדס אור צל אור צל, כזה שצריך להחזיק שלא יברח?
מונוכרומטיים נתפסים הדברים להרף. נדמה שהם נענים לתנועה ידועה המוחקת את עצמה בענוות מדיטציה, ידועה למי?
36 נשיפות מעל נהר – סוערות-סוער, הנהר, הנשיפות, הבקשה לכנס אותם תחת הבזק מצלמה, תחת כותרת, לספור: 36 בדיוק. ולתת להם להמשיך ולנוע.
דף מַחְברת, כתם וקפלים (כתם ניקיון?) כל אחד יכול היה לקמט את זה ולזרוק. כאן מתקבלת העדינות, כאן הבטן קושרת בין קצוות מנוגדים של מופשט, שוהה במתח.
נגה מחזירה אור – ירח שחור ושניים לבנים מהדהדים. מי את מי? גם כאן האור חוזר ונכלא בתנועה הדדית של שחרור ועצירה. אינני יודעת מדוע היא משפיעה עלי עצבות. אולי משום יופיה והעירוב של קירבה וריחוק.
ב"להקשיב עכשיו" המילים מחזירות דיו, כתובות זו על גבי זו במכונת כתיבה. בעבודה היחידה שאינה "הזרקת דיו" נוכח הדיו כמדיום בפני עצמו, מעצים רגעי הקשבה לשקט, או לאוטומט, או לעדין שנמצא בעצם הבחירה, בעבודתה ובהצבתה. יש בכך גם הקשבה לזה שהכל יכול להיות מופר, מבוטל במחי יד, מקומט וללא מבט.
חמש עבודות במזל מים, מחזור של נייר ואור לבנה.
לפעמים נדמה לי ששירה עושה מדיטציה ולפעמים נדמה לי שהיא בודקת מה חדיר משם. ומה מאפשר לא לזלוג מעבר.
עדי שורק היא סופרת ועורכת סדרת "ושתי" לפרוזה בהוצאת רסלינג. ספרה "לפעמים מאבדים אנשים" ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים.
שירה חרש היא אמנית, צלמת וסטודנטית לטיפול אינטגרטיבי. בוגרת המחלקה לצילום ב'מוסררה'.