אין לנו שליטה. אנחנו יודעים את זה, ולמרות זאת לעולם לא נוכל להאמין בכך. אנחנו זקוקים נואשות להשפיע. אנחנו מפעילים את עצמנו על העולם, ואנחנו יוצרים ממנו צלמים, ואנחנו דורשים מהם תגובה. אנו מזמנים אותם להופיע ואנו משביעים אותם בשמותיהם שלא לחזור.

אין שדים בעולם, כמובן. הם יציר כפינו. הם רק בראש שלנו. הם האשמה הגדולה מיכולתנו לשאת, הם הבשר שמסרב למרותנו. הנוירונים הדולקים בגוש האפור שבראש. מפלטם של הבורים וחסרי היכולת. אסור לנו לקבל את קיומם. אסור לנקוב בשמם.

"השדים שלנו הם הדברים הרעים, מחשבות שעוברות לנו בראש – אצלי הם חיות טרף," אומרת בר דביר, "אני מנהלת מולם דו קרב או דיאלוג של פיתוי, מנחה וגירוש. הם מאפשרים לי ניתוק מעצמי, להילחם במשהו שהוא לא אני". בר פועלת על הקנבס בו זמנית בפראיות ובשקדנות ממוקדת. היא מלטפת, מכסה ושורטת את הצבע שוב ושוב, עונה לפניותיו ומאנישה אותו.

"אני מפסלת עד שהיצור מקבל חיים," אומרת טל בר, "וברגע שזה חי אני פוצעת את זה. בשבילי מדובר בטקס מבוקר של ריפוי". טל משתמשת בארסנל רחב של דימויים תנ"כיים, יומיומיים ופסיכולוגיים כדי ליצור פסלים הכולאים בחומר תהיות חסרות מענה. בידיה היא משיגה שליטה בחומרים האישיים ביותר של עצמה.

כמשתתפים בטקס, אנחנו נחשפים לשדים של בר וטל אך ורק דרך המנחות אותן הן מעלות מולם. התערוכה אותה יצרו היא מפגש בין האמניות לשדים שלהן, ללא נוכחות מלאה של אף אחד מהצדדים. הציור והפיסול הם מדיום המקשר ביניהן לביניהם. ההיחשפות שלהן, ברגעי המגע עם השד, היא הקורבן אותו הן מעלות מולנו. כשאנחנו נכנסים לתערוכה, כקהל, אנחנו משלימים את הפולחן.

 אלעד ירון ויהונתן עפרת

אלעד ירון הוא בוגר תואר שני באוצרות וביקורת אמנות, אמן וחבר של בית ריק

יהונתן עפרת הוא יוצר קולנוע עצמאי, אמן וחבר בקבוצת בית ריק

טל בר ובר דביר הן אמניות. בוגרות המחלקה לאמנות ב'בצלאל' .טל ובר לקחו חלק בתוכנית חילופי סטודנטים במהלך לימודיהן. טל שהתה ב'בוזאר' בפריז. ובר באוניבריטת ברייטון באנגליה. זוהי תערוכתן המשותפת השניה של האמניות.