התערוכה שלפנינו מעוניינת לתת פתחון פה לכל מה שקיים בין "הטקסט הגדול" לבין ה"קול" ואינו נכלל בו, בטקסט, ועל כן לפעמים הולך ואבד מן העולם, ולפעמים חומק וחודר ללב ליבו של הטקסט כסוס טרויאני ופועל תחתיו. מאבק היסטורי קדום ומתחדש תמיד קיים לעולם בין הדבור לבין הטקסט כשהקול הייחודי נע ביניהם כרוח חתרנית ועיקשת שלא נס ליחה. בעידן הראווה והסימולאקרה הקול האנושי הייחודי כמעט ואינו נשמע יותר, בזמן שהטקסט הגדול – המדינה הלאומית או הכול לאומית, על עריה ומוסדותיה – הולך ומשתית על כל את שפתו האוניברסאלית מדעית, המקודדת, נטולת הסובייקט, נטולת הקול האנושי ממשי, ומשום כך חסרה את אפשרות ההבחנה בה בין אמת לשקר במובן האותנטי.

עם זאת, כאמור, לעיתים ישנם גילויים אופטימיים של חזרתו של הקול הפרטי, המנודה או המודח אל שולי הטקסט, אל לב לבו של הטקסט הגדול בדרכים בלתי צפויות – אנחנו חושבים למשל על הדרך הארוכה של קול שירת העבדים בשדות הכותנה, דרך הבלוז השחור אל הרוק'נרול הלבן ועד אריטה פרנקלין בבית הלבן ובעקבותיה נשיא שחור לארה"ב. אנו חושבים גם על התנועה המפתיעה שעשה הקול המזרחי מן הפריפריה אל לב לבו של הקונסנסוס התרבותי הישראלי. משמע שהקול הייחודי, אותה עקבה, שרידה ושארית ששרדה את הטקסט הגדול, לפעמים מצליח להצמיח שוב את ה'ניבים' שלו שאוחזים בטרף ומשסעים אותו. האמנים המציגים בתערוכה, כל אחת ואחד בדרכם, בוחנים את השלבים הרבים, השונים והמשונים, הפנומנולוגיים הפילוסופיים הפוליטיים והחברתיים, של תנועת הקול הפרטי והתרבותי מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל לנחמה.