הדסה גולדוויכט מארחת את שמעון פינטו

סמוך לקברו של יונתן בן עוזיאל בעמוקה עצים, עליהם קשורות מטפחות כסגולה לזוויג. הפעולה של הקשירה יוצרת מראה מלבלב בצבעוניות של בדים ומטפחות

לקשירות עצמן נוכחות של תפילה ובציוריו של שמעון פינטו מנכיחים הבדים והמטפחות הקשורות את התום המתיילד הפרימיטיביסטי, שנע בין קברי צדיקים לבין הפלפלים שנהגה אימו לקשור על חלונות להכנת תבלינים. לקשרים ולבדים הצבעוניים ישנם גם ניחוחות שורשים עדתיים. ציורי הקשירות יוצרים חיבורים לא ישירים לתרבות העכשווית, לאוטודידקטיות של פינטו והינם כדבריו גם קישור וזיווג בין האמן/כחתן לבין האמנות /כלה

קיר האומן של שמעון פינטו בסדנאות האומנים נעשה כהתייחסות והד לכותל המערבי, בכותל נטמנים פתקים מרוכזים: המאוויים הפנימיים, התפילות. ביצירת קיר האמן נמצאים אותו ריכוז, אותה תשוקה, כמו גם בסביבתו של הקיר, בסטודיות הסובבים אותו

בבסיסו של ציור העפיפון המוצג בתערוכה עומד זיכרון שהינו מעין מפתח לציוריו

"בילדותנו היינו יוצאים לשטחים פתוחים אחר הצהריים בימי הקיץ. נהגנו להכין עפיפונים ולקשור אליהם חוטים ארוכים. את העפיפונים הכנו מעיתונים וקני סוף שמצאנו.
קשרנו חוטי שמשון ארוכים הוספנו זנבות ארוכים והעפנו את העפיפונים עד שהחוט נגמר. כלומר עד שהעפיפון הגיע למקום הכי גבוה בשמים. אז הוצאנו את הפתקים ועליהם כתבנו משאלות קיפלנו לארבע חלקים ואת הפינה התחתונה של הפתק חתכנו בשיניים

כשפתחנו את הפתק נוצר חור- פתח, אותו השחלנו לקצה החוט והפתק התחיל לטפס אל העפיפון עד שהגיע מעלה

בציוריו של פינטו נמצאים כל אלו: הקשירה, החוטים הארוכים, הטיפוס מעלה והמשאלה ציוריו הם עצמם הפתק הממריא