פתיחה: יום חמישי 3.7.14 בשעה 19.00
שיח גלריה עם האמנית והאוצרת: יום שישי 1.8.14 בשעה 11:30

חיה גרץ רן: חלוצה אישית

התערוכה "יזרעאליות", של האמנית חיה גרץ-רן, מציגה סדרת ציורים ורישומים המוצגים לראשונה ומאפשרת לנו הצצה לתהליך החשיבה והיצירה של האמנית. סדרת הרישומים והציורים בפורמטים שונים, מהווים יחידה אחת המתגבשת לציור המרכזי של הנושא והסדרה, "ח. חלוצה שמתה", 2014. נושא החלוצות הפך למרכזי בשנים האחרונות ביצירתה של גרץ-רן והוא ממשיך את עיסוקה בדמות הנשית הנערית. בסדרה זו מתמקדת גרץ-רן בדמותה של חלוצה אחת בשם שושנה בוגין, אשר הונצחה במותה בגיל 21 במצלמתו של צלם אנונימי, בשנת 1918. התצלום שהינו מבוים לחלוטין, מספר ומקפל בתוכו הן את סיפורה האישי של החלוצה והן את סיפור העלייה החלוצית-ציונית בשנות העשרים של המאה הקודמת.

התצלום המצולם בסגנון "התמונה החיה" – Tableau Vivant (העמדה של סצנה מתולדות האמנות בעזרת אנשים מחופשים), מציג את החלוצה, שושנה בוגין, לאחר מותה, שוכבת על אלונקה, בחצר בית החולים ביפו, אחרי שהרעילה את עצמה באוגוסט 1918. גווייתה מכוסה בד לבן ועלי אקליפטוס, כפות רגליה גלויות, מסביבה בחצי עיגול חבורה של חברותיה החלוצות כשרובן עוטות לראשיהן כיסויי ראש לבנים. צלם התמונה האלמוני מיפו, היה ככל הנראה נוצרי, כיוון שהתצלום מבוים על פי איקונוגרפיה נוצרית של סצנות קינה כמו: ההורדה מהצלב, הפייטה ומות הבתולה. זהו מוות סימבולי בו מחד, רגע הצילום חולף אבל מאידך, הוקפא לנצח בזמן.

התצלום, הינו צילום פוסט־מוֹרְטֵם (Post-mortem photography) צילום של אנשים לאחר פטירתם, אשר היו נפוצים בספרות ובאמנות. התצלום מאפשר לרכוש ידע על ההיסטוריה של החברה, על האתנוגרפיה שלה ועל הצורות השונות בהן משפחה או חברה בוחרת לתאר את עצמה. גיא רז, חוקר הצילום, מעיר שעל גבו של הצילום המבוים כתוב "פוסטקארד", כדי שיהיה אפשר לשולחו אל אל מחוץ־לארץ.

גרץ-רן מתכתבת בסדרה זו באופן ישיר עם הדימוי המצולם. היא מעבדת את התצלום על ידי העברתו למדיום הציור, ציור שמן וחקירתו ברישומי גיר על נייר פבריאנו, תוך כדי שינוי, קיטוע, בידוד וחיתוך הדמויות. הרישומים הגדולים, המוצגים לראשונה, מאפשרים לעקוב אחר חשיבתה של האמנית עד לזיקוק של הציור המרכזי בסדרה ודרכם בוחנת וואריאציות שונות של הנושא.

בתערוכה מוצגים חמישה ציורי שמן מתוכם שניים מתרכזים בחברות המקוננות, עטויות כיסויי ראש, כשהן קטועות כך שרק חלק מגופן נכנס לפריים המלבני והצר. הדמויות נראות כמו איקונות קלאסיות של קדושות מעונות. גליה בר אור (2010) כותבת "רבות מעבודותיה יוצאות מנקודת מוצא של צילום , כמו ניפתח אלבום משפחתי למרחבים חדשים… הציור כמו מתעד את המאמץ ההרואי לשרוד בתנאים חדשים בארץ ישראל ומעניק עומק נוסף למאבק היומיומי של הדמויות הנחשפות לשמש מזרח תיכונית וחברה תובענית ומגייסת."

הציור המרכזי, מבודד את החלוצה ומציב אותה ישירות על בד חשוף. הדימוי הבודד שלה מזכיר את דמותה של אופליה, מהמחזה של שיקספיר "המלט". כשמתבוננים היטב בציור רואים שראשה של החלוצה שושנה, הוחלף בסצנה האחרונה בדיוקן עצמי של האמנית. זו פעם ראשונה שגרץ-רן מציירת דיוקן עצמי. חילוף חד זה, יוצר מטוטלת הנעה בין האוטוביוגרפיה האישית של האמנית (נולדה בשנת קום המדינה) לבין הסיפור הקולקטיבי הציוני כפי שצולם וסופר על ידי נרטיב גברי. כך נוצר מתח כפול בין החלום ושברו של החלוצה שושנה, ובין החלום ושברו של האמנית, בשני המקרים הן לא מקבלות את הנרטיב הכללי ויוצרות נרטיב, אחר נשי, אישי חושפני ואינטימי. בכך הן משמיעות את הקול הנשי הנעדר מסיפור האתוס החלוצי. נוצר קשר הדוק בין העבר להווה.

רז סמירה