עבר ועתיד, חיים ומוות נקשרים יחד בתערוכתה של רינה פלד. גוף העבודות המוצג בתערוכה זו, נוצר כולו במהלך השנה החולפת וחושף את התמודדותה של האמנית עם זיכרונות ילדות, אשר הובילו אותה ל"חפור" אל תוך עברה, נפשה וגופה במקביל. נושא ה"חפירות", אינו חדש ביצירתה של פלד, שעסקה בעבר בציורי קברים. בתערוכה זו החפירות חושפות מימד נוסף.
לפני למעלה מעשור תעדה פלד בסדרת צילומים את בית ילדותה רגע לפני הריסתו. במקום שבו עמד הבית נפער בור חפירה, שממנו צמח בית דירות חסר כל יחוד. מזיכרונות בית הילדות המשפחתי והאינטימי, אותם ניסתה לתעד ברישומי אקוורל בגווני פסטל עדינים, מעין גלויות נוסטלגיות, עברה לחפש ללא לאות תשובות לשאלות בלתי פתורות. זיכרון הבית, החצר, שכונת הילדות, ובעיקר ההרס שלהם, הובילו את פלד לעסוק באתרי חפירות בניה. בעשרות ציורי שמן על לוחות עץ וקנבס מבקשת פלד להנציח אותם בורות אימתניים, מלאכותיים אשר נפערו בבטן האדמה. הבור מתואר כפצע פתוח, פגיע, מותיר חלל גדול שנפער וחושף שכבות אדמה ואבן. החריטה החוזרת של השפכטלים אל תוך שכבות צבעי השמן, נדמית כפעולה אובססיבית המחפשת תשובה. מתח תמידי נוכח בציורים אלו, תולדה של הנטייה להפשטה מחד והרצון להיאחז בסממני מציאות מאידך.

במקביל לאתרי החפירה הקונקרטיים, ול"חפירה" בזיכרון, ממשיכה פלד את עיסוקה בזהות וגוף. זאת היא עושה בשני אופנים: התערבות בצילומי רנטגן שעברה בשנים האחרונות, ודיוקנאות עצמיים. צילומי אברי הגוף המוארים נדמים כממצאים פיזיולוגים המטופלים ביד קלה ובטוחה. באמצעות האור הלבן והמנוכר מנסה האמנית לשמור על ריחוק מסוים, על אף שמדובר בחשיפה מאד אינטימית של הגוף, במעין "חפירה" פנימה אל מתחת לעור. הדיוקנאות העצמיים, לעומת זאת, מגלים פנים שדופות ושטוחות, בעלות הבעה שאינה נוצרת מהצללות אלא מאופי הפתחים (ארובות העיניים והאף). גם הם, בדומה לצילומי הרנטגן המעובדים, נראים כתוצר של חדירה רדיוגרפית המבקשת לקבע אותן רקמות צפופות בלבד, כאשר במקום הרקמות הרכות נפער בור. בור ללא תחתית.