דיאלוג עם מורל דרפלר.

באחד מניסיונותיו להוסיף שכבות וטקסטורה למעשה הצילומי, מורל דרפלר כיסה צילומים בחומרים אורגניים, בעיקר חול וגרגירי אורז. העבודות, גדולות ומסורבלות, נותרו בסטודיו הישן, נאכלו בידי חרקים והתכלו. עבורו היו אלו בגדר ניסיונות בלבד, אך למעשה העבודות מסמנות במובהק את רצונו לפרוץ את "קיבעון" המדיום הצילומי וגבולות החומר. המחסן, בבית המשפחה, שהחליף את הסטודיו הישן, מכיל את כל עבודותיו, מלבד אלו, שכשלו לשרוד. העבודות שאינן קיימות יותר ובלתי אפשרי לראותן משמשות חומר גלם לתערוכה זו.

גלריה מוסררה ע"ש דרפלר הופכת למעין מעבדה, וריאציה על "חדר טבע", שבו מוצגים ניסויים מדעיים-אמנותיים. העבודות מציגות מהלכי התחקות אחר תהליכים טבעיים מתוך נקודות מבט שונות- כליה, קמילה, ריקבון, צמיחה והשתנות, ומאפשרות לצופה לבחון באופנים אינטרדיסציפלינריים מושגים של הישרדות וזמן. האמנים המשתתפים יוצרים בחומרים אורגנים עם מודעות לחוסר שליטתם על היצירה ו"ויתור" על אחריות התוצאה המתקבלת. תהליך העבודה ופעולת המחקר משמעותיים ושווי ערך לתוצר המוגמר המוצב בחלל התצוגה. הניסיון לשימור החי והחומר בתערוכה זו כמוהו כשימור הזיכרון של מורל דרפלר במחסן בית המשפחה, בגלריה על שמו ובחלל החיים המשפחתי.

יונתן אולמן מציג שעונים אנלוגיים, לתוכם יצק שרף וקרמל. השעונים "תקועים" על השעה בה הנוזל הפך מוצק בעוצרו את תנועת המחוגים. בעבודה נוספת הוא משמר באמצעות גלוקוזה פקעת של עץ דקל ומציג אותו כאובייקט ספק אסתטי ספק פונקציונאלי. מיכל בלייר מציגה קברים קטנטנים בדמות עריסות עשויים שעווה, טחב וחומרים אורגנים נוספים ולצידם תחריטים מורבידיים המשלבים דימוי וטקסט. יאיר גוטרמן עובד עם פירות וירקות ביניהם חומרים כמו סלקים ואגסים, שעוברים תהליך התכלות וגסיסה אל תוך משטח היצירה ופעולתם ממשיכה לאורך תקופת התצוגה. מגדלנה דפנר יוצרת ניסוי פסאודו מדעי פרטי, שאת תוצאתו מציגה בצילום בלבד. ענבל הופמן מתעדת צמיחת זרעים על מזרון מיטה שיצרה במיוחד עבורם בביתה. הילה עמרם מניחה פטריות על דף נייר ונותנת לזמן "לרשום" אותן על גביו, להטביע חותם. בעבודה נוספת מציגה מגדיר צמחים עבודת יד, של ילד בשנות ה-70 בארה"ב- פרוייקט מדעי ילדותי, שמנוכס לסטודיו האמנית ומשם לתערוכה. אמנדה קטלין יוצרת ניסויים מדעיים משחקיים, שההתבוננות בהם משמעותית יותר מהתוצאה הסופית. ילי רייכרט מצלמת בוידיאו עצים בחצר ביתה ומשתמשת במדיום הדיגיטלי ליצירת צמיחה, התמזגות ותעתועים אופטיים. שירה ריימן דוחסת עלים של עצי ברוש אל תוך תבנית, בפעולה מכאנית יומיומית. הדבק שנמצא בעלי הברוש באופן טבעי תורם לקיבוע הצורה הסופית.

במקום בו הזמן עומד מלכת נוכחים ערפול, חוסר ודאות ואובדן שליטה. העבודות בתערוכה זו עוסקות בדיכוטומיה שבין נצח לסוף, אפשרי- בלתי אפשרי, אוכל- נאכל, אמנותי- מדעי.