בתערוכת היחיד החדשה של דורון אדר בגלריה השיתופית ״אגריפס 12״ בירושלים, יציג אדר גוף עבודות צילומי, נדיר בכנותו ועוצמתו, אשר נוצר במהלך ששה חודשי מחלתה והחלמתה של בת זוגו, צילה אשר אובחנה כחולה בסרטן השד.

בתערוכה שני חללים: הראשון, מכניס אותנו אל היומיום. בניגוד לגופי עבודה דומים, הנוטים אל הפואטי החדר הזה הוא מעשה פרוזה. מחלה והטיפול בה אינם קובץ של שיאים דרמטיים. למעשה, מרביתו של התהליך מייצר המתנות (אחד הדימויים החוזרים בסדרה), הליכים פרוצדוראליים והתשה. בין המתנה אחת לשניה ישנם חמלה, רוך, תסכול וגם זוגיות ומשפחה. במהלך ששת החודשים הפרוסים על קירות החלל הראשון עורכים קניות, ישנים, מסתפרים, נוסעים לאיטליה;  וישנה גם חשיפה מורכבת רגשית, הוצאה של הפרטי והאינטימי אל החוץ. עירום שאינו אירוטי,  (האמנות יודעת לחבק את העירום האירוטי אך מדירה לרוב את הגוף כגוף), על אחת כמה וכמה כאשר הגוף הזה עבר טראומה והיא ניכרת בו. תצלומי החלל הראשון מתפקדים, לפחות למראית עין כיומן מצולם.

אל מול הפרוזאיות היומיומית של סדרת הצילומים הפותחת, בחלל הפנימי של הגלריה יוצר אדר תפנית סגנונית ורעיונית. הרפורטאז׳ה המסורתית פונה פתע לעבר שפה מזוהה אחרת. תצלומי הדיוקן על הרקע הלבן האחיד, שנראים כתצלומי הכנה למערך פרסומי מבצעים פניית פרסה ביחס לעצמם ומפגישים דימוי גוף ישיר, חשוף, שמסרב להענות לכללי הצילום המסחרי, המטופל. את דיוקן הגוף ה״שתול״, זה שאינו מסגיר הקשר זמן ומרחב נהוג ליחס לאבות הצילום המגזיני של שנות ה-50  אירווינג פן וריצ׳ארד אוודון. שניים אלו, אשר ידעו להלך במקביל כאשר רגל אחת שלהם נטועה בשדה הצילום המסחרי והשניה שׂחה אמנות, סללו את הדרך לצילום מוקפד השואב את נראוּתו מן הצילום המשוייף,  המודפס על ניירות בוהקים אך מקיים במקביל הוויה אישית ואמנותית. דמותה של צילה,עוטה על גופה לסרוגין אביזרי ריצה שונים, מחווה אל המצלמה ומסרבת להכנע לה, הופכת את הסדרה למתריסה ומעוררת חמלה, מצחיקה וכואבת גם יחד.

שיח גלריה בהשתתפות האמן, האוצר וד״ר הדרה שפלן-קצב (ראש המחלקה לאמנות, מכללת סמינר הקיבוצים) יערך ביום שישי 29.5.15 בשעה 12:00