עמרי מתעד בעבודתו את השינויים העוברים על החברה הקיבוצית ויחסם של החברים בה
למקום ולנוף. הצילומים מתעדים נקודה מסוימת בהיסטוריה של הקיבוץ. עקבות העבר
נוכחים בהווה ואי הוודאות של השינויים כבר בפתח. עמרי מצלם חדרי אוכל, במות תרבות,
מבני מגורים ועוד. בצילומים ישירים בשחור לבן, באופן טיפולוגי מחקרי, הוא בוחן את
ההבדלים שבין המבנים השונים במרחב הקיבוצי. חדרי האוכל למשל, הם מבנים מוסדיים
עשויים בטון חשוף, מצופים גרנוליט, טיח שפריץ או לבנים. לכולם כניסות זכוכית, לחלקם
תחריטי קיר בסגנון האמנות הישראלית המגויסת. את כל חדרי האוכל מקיפים משטחי דשא
מטופחים, עציצים ועצים רבי שנים.

מיקום הבתים, גודלם, משחקי האור והצל משדרים אווירה של חוסן ורוגע. סימני האדם (החסר)
ניכרים באמצעות חפצים שבשימוש וטיפוח סביבתי. מתעוררת השאלה מי הם אדריכלי המבנים?
איך נקבעה האסתטיקה המרחבית של הקיבוץ ואיך מייצגות התפיסות האדריכליות את אלו
האידאולוגיות? מה הם השינויים החלים בעקבות ההפרטה וכיצד הם מתבטאים במרחב.
כך לדוגמא, שפע הקלנועיות המספרות על הזדקנות התושבים.

במקביל לתיעוד המבנים מציג עמרי צילומי חברים, בני משפחה ואחרים בטיולים וביציאות לטבע,
חלקם בני קיבוץ כמוהו. המטיילים “קטנים” בתוך הנוף, מוצגים לרוב מגבם ושפת הגוף שלהם משדרת
מלנכוליה כמו גם מבוכה. אלו אינם כובשי הארץ ולא בני המדבר החדשים. הצילומים מתריסים למול
מיתוס הצבר החצוף, אדון הארץ, הנוכח בצילום הישראלי של תקופת קום המדינה. עמרי מתכתב
בעבודתו עם ערכי היסוד של המפעל הקיבוצי וההיסטוריה של הצילום הציוני המגויס.