להתבונן בעולם מנקודת המבט של הציור – על עבודותיו של אלון קדם

שתי סדרות של ציורי "התבחבשויות" צייר אלון קדם בשנים האחרונות. הראשונה מסודרת יחסית. בכל ציור בסדרה מופיע אוסף דחוס של כתמים, קווים וצבעים, ספק חלקי אובייטים וספק מחוות ציוריות מופשטות, שנערם לכדי גוש ציורי וכדורי המופיע במרכז התמונה, או לחילופין נמרח לפס ארוך החוצה אותה לרוחבה. כמה "גושים" כאלה מצויירים כשהם נעים ע"ג מסילה של מכונת שיקוף, ואחרים שטים על סירה, מרחפים באוויר או נחים על הקרקע. תחתם מופיע כתם הנראה כצלליתו של הגוש, אך גם כשלולית הניגרת אט אט מתוכו, מרוקנת את הגוש מחומריו ומפזרת את שאריותיו לכל עבר. גם השלולית היא גוש וגם הוא מצוייר, וכך, כמו שעון חול, הגוש הציורי מתרוקן וממלא את עצמו בעת ובעונה אחת.

גם בסדרה השנייה מופיע אוסף הכתמים, הקווים והצבעים, אולם בניגוד למיקוד והסדר היחסי של גוף העבודות הקודם, הפעם דימויי האובייקטים והמחוות הציוריות מפוזרים על כל שטח הבד, נכנסים לרווח שבין הצופה בציור ל"נושא" שלו ומסתירים דימויים אחרים. אלו דימויים מפירי סדר. אפשר לחשוב עליהם כעל חלקי ערימה מאחד הציורים הקודמים שהתפוצצה מבפנים, ניתזה על בד אחר, וכעת שרידיה מרחפים ברחבי הציור החדש, מתערים ומתבדלים.

Image after Image, 2016, oil on canvas, 160×140 cm

בראש ובראשונה הציור של אלון קדם מביע תשוקה לציור. חדוות העשייה ניכרת בעבודות, החוגגות את ההתפלשות בצבעים ודימויים ואת המשחק בהם. "העולם מלא בכ"כ הרבה דברים שאפשר לצייר", מציין קדם בשיחה בסטודיו, ומביע תחושות היקסמות ותשוקה שבאות לידי ביטוי בשפע ובצבעוניות של הציורים, שמזכירה חנות צעצועים או משחק מחשב ישן. בסקאלת הצבעים של קדם יש מידה של מלאכותיות עדכנית ומכוונת, כחפץ עשוי מפלסטיק המואר במנורת לד, ואילו בקומפוזיציות שלו ניכר מבט משתומם על גבול הפליאה.

אולם משחק, השתוממות ותשוקת מלאכה הן רק צד אחד של העבודות המוצגות בתערוכה. צדן השני עוסק בנסיונות להקנות משמעות לפעולה הציורית, בעידן בו מותו של הציור ותחייתו מחדש כבר הפכו לקלישאה מחזורית. מאה השנים האחרונות יצרו אין ספור מיתות, הספדים ולידות מחדש של הציור, והפכו כל צייר בעל השכלה ומודעות היסטורית לסבל בעל כורחו הנושא על גבו את שק ההבטחות, ההצלחות, הכזבים והחורבות של המדיום. בדומה לציירים רבים בני דורו, גם קדם מתחיל איפה את עבודתו כשהוא משוטט במחסן הגרוטאות של הציור המודרניסטי והפוסט-מודרניסטי גם יחד. השוטטות במחסן הגרוטאות מאפשרת לצייר לחקור את הבלאגן, אולם בהתבוננות בציורים קשה לטעון שחקר הבלאגן מעניק להם סדר. כך מחד גיסא, מציגים הציורים התבוננות ממושכת וסדרתית באי-הסדר ובבלבול המזין אותו וניזון ממנו גם יחד. ומאידך גיסא, מעשה ההתבוננות, ההתחקות והפירוש הציורי של אי הסדר והבלבול, אינו מסוגל – וספק אם הוא באמת מבקש – לנקות או לבטל אותם.

אם כך, מה מביע חקר הבלאגן הציורי של קדם?

תשובה אחת לשאלה ניתן למצוא בשינוי נקודת המבט המופיע בשתי סדרות ציורי ההתבחבשויות שהוצגו לעיל. זהו מעבר ממבט מבחוץ על הערימה, למבט מתוכה. אם הסדרה המוקדמת הציגה את ערימת הציור בדרכה אל מכונת השיקוף, הסדרה המאוחרת מעבירה את מבטו של הצופה אל פנים הערימה עצמה. כעת הצופה שוהה במרכזה, ואם תיכנס הערימה למכונת השיקוף, יופיע ע"ג מסך הבקרה של המכונה גם מבטו של הצופה עצמו.

להיות מבוחבש. כך ניתן להבין את המעבר בין שתי סדרות ציורי ה"התחבשויות" שהוצגו פה. קדם צולל אל ההתבחבשות הציורית לא על מנת "לטפל בבעיה", אלא כדי להיות בעיה – לחוות את ההתבחבשות במלוא התחבשותה. התוצאה יוצרת היפוך נקודות מבט, כאשר במקום התבוננות בציור מנקודת מבטו של העולם, מתקבלת התבוננות בעולם מנקודת מבטו של הציור. זוהי תמונת עולם, פשוטו כמשמעו. כמו סרט קולנוע שמצולם מנקודת מבטם של אחד השחקנים או חלקי התפאורה, כמו מנגינה הנשמעת מחלקה הפנימי של תיבת התהודה, כך גם הצופה בציוריו של קדם רואה את העולם מבעד לציור גופו.

איזה מין עולם ניבט מבעד לציור של קדם?

כדי לענות על השאלה אפשר לחזור אל מרכיבי הציור שהוצגו בתחילת הטקסט – החורבה ומחסן הגרוטאות, אך גם המשחק, הפליאה, הבלאגן והתשוקה. ציינתי כי בדומה לרבים מבני דורו, גם קדם משוטט במחסן הגרוטאות של הציור המודרניסטי והפוסט-מודרניסטי. ככזה הוא מכיל כבר בראשיתו הן את חורבות הציור של המחצית הראשונה של המאה ה-20 והן את מחוות הציטוט, הקיטוע והפסטיש שנוצרו במחציתה השנייה. אולם החורבות הקורסות ומתחדשות לסירוגין הן מצע הציור של קדם, לא התוצאה של עבודתו, ולכן השוטטות המזינה את עבודותיו אינה מסקנה ביחס לציור, כי אם נקודת מוצא שלו. אולי בגלל זה העבודות משוחררות מרוח מלנכולית ותחושות אובדן, תלישות ופאתוס, אך גם מסרקזם, זעם או אכזבה. העבודות מציגות עולם כאוטי ומשועשע, עולם שעשוי משברים שכמו התפזרו אחרי התפוצצות, אך הוא גם לכיד ובעל היגיון מארגן משל עצמו. הציורים מזכירים סימפוניית צעצועים שבורים ומקולקלים שיצאו משליטה, וכעת הם ספק מתבלגנים וספק מתארגנים בכוחות עצמם לתצוגה חדשה. בעידן שבו הן חורבות הציור והן המבט המעודכן והביקורתי עליהן כבר הפכו לחלק ממסורת נוקשה, מציעים ציוריו של קדם את האפשרות להיות מבוחבש, הצופנת בחובה את הפוטנציאל הנובע מהיתממות מחדש.

יונתן אמיר, מרץ 2016