תערוכת זום 2016 – אמנים ישראלים צעירים נותנת במה ל– 23 אמנים שסיימו לימודי אמנות במהלך השנתיים האחרונות. עבור רובם זוהי תערוכה מוזיאלית ראשונה. האמנים נבחרו בקפידה מתוך מגוון בתי הספר לאמנות בכל רחבי הארץ – ממכללת ספיר בדרום ועד מכללת אורנים בצפון. בתהליך שארך כשנתיים ביקרנו בתערוכות הגמר של בתי הספר,נפגשנו עם מרצים שעזרו לנו להתרשם מהישגי האמנים הצעירים במהלך לימודיהם וגיבשנו רשימה מורחבת של אמנים בולטים. אלה התכוננו בסיוענו למפגש מקצועי עם האוצרים הבכירים של מוזיאון ישראל, ובתהליך אוצרותי משותף עם תמנע זליגמן, אוצרת בית טיכו, בחרנו מתוכם את קבוצת האמנים המציגים בתערוכה. חלק מהם מציגים את עבודת הגמר שלהם וחלקם בחרו לפתח עבודה חדשה במיוחד לתערוכה. התערוכה ממלאת את בית טיכו ומתפשטת גם אל מרחבי הגינה ואל מבנה סמוך.

 האמנים המשתתפים בתערוכה מייצגים מנעד רחב של קולות בחברה הישראלית. יחד הם מאפשרים הצצה מרתקת אל תחומי העניין של הדור הצעיר היוצר בארץ. העבודות המוצגות עוסקות בנושאים פוליטיים, חברתיים, סביבתיים, קהילתיים ומגדריים, וחלקן מקיימות דיאלוג עם ההיסטוריה והאמנות של בית טיכו וסביבתו. ההתמודדות עם המציאות הפוליטית והביטחונית הקשה בארץ משתקפת בכמה עבודות בתערוכה. פיראס סרייה, אמן פלסטיני, שכשחי בארץ נאלץ לחצות יום יום את מעברי הגבול דרך חומת ההפרדה, והדר סייפן, שגדלה סמוך לקו הגבול הצפוני ושהתה ימים ארוכים במקלטים, מבטאים בעבודתם את אותה החוויה המורכבת של חיים סמוך לגבול. אלה ספקטור ומחמוד קייס מתמודדים עם תחושת הפחד הקיומי ועם הייאוש מן החיים בצל הסכסוך הישראלי–פלסטיני. עבודות אלו, יחד עם עבודתה של דניאל פרסאי, מעלות את התהיות והדאגות של הדור הצעיר לגבי עתיד החיים בארץ.

 רבות מן העבודות מגיבות למציאות חברתית מורכבת של הגירה וניכור, של קונפליקטים בין קהילות, של זהויות מגדריות שסועות וזהויות דתיות תובעניות. נושאים קהילתיים מוצאים את ביטויים בייצוג המתחים שבין האוכלוסייה המקומית ובין פליטים ומהגרי עבודה בדרום תל אביב (ענבל אגוז) ובתיאור חבלי הקליטה של הקהילה האתיופית בחברה הישראלית (נירית טקלה).

המוזיקה מקבלת מקום משמעותי ומרתק בניסיונם של כמה אמנים למצוא מוטיבים אלטרנטיביים בזהות הישראלית העכשווית (מיכאל ליאני, כרמל מיכאלי ודור זליכה לוי).

מספר עבודות עוסקות באינדיבידואל מול החברה: בקולו של היחיד והתנהלות חייו הפרטיים אל מול מבטן התובעני של קהילות דתיות (נועה שקדי ומעין בוני) ובהשפעות הטכנולוגיה על דפוסי התנהגותו בחברה העכשווית (אסף אלקלעי).

האמניות סמאח שחאדה, טלי מילשטיין ואסתר צלישר בוחנות את מעמד האישה, זהותה ומיקומה במסגרת הביתית, המשפחתית והחברתית. למרות הרקע הביוגרפי השונה שלהן, את כולן מאחדת ההתמודדות עם הפער הקיים בין ציפיות החברה מהן לבין רצונן האישי, החשיפה האמיצה שלהן ורצונן לבקר את הקהילה שאליה הן משתייכות.

נושאים סביבתיים עלו במספר עבודות: השפעות אקולוגיות והקשר שבין המקור האורגני למוצר המדף המעוצב והסטרילי (ליאת כהן) ובחינת המציאות החקלאית המקומית תוך העלאת סוגיות כמו השתלטות האדם על הטבע והיחסים שבין קפיטליזם, פוליטיקה וחקלאות (סיגל קוצ'קביץ).

מספר אמנים בחרו להתייחס לביוגרפיה של משפחת טיכו, לאמנות של אנה טיכו ולהיסטוריה של המבנה וסביבתו בעבודות site-specific מותאמות למקום ומתייחסות אליו.

 מרפאת העיניים של ד"ר טיכו היא נקודת המוצא לעבודה של זהר קוואהרדה, העוסקת במגבלות מרחב הראייה הפיזית והפוליטית.

מוגבלות ונכות היא תמה רחבה, המקבלת ביטוי במיצב שבמבנה הנטוש הסמוך לבית טיכו, ששימש שנים ארוכות משכנה של "יד שרה", ארגון התנדבותי המסייע לחולים (לימור תמיר ויניב עמר). עריריותם של הזוג טיכו הייתה השראה לעיסוק בהמשכיות האדם, בתכליתו ובהתמודדותו עם חסכים נפשיים וחברתיים (נמר וד סחייק, לימור תמיר ויניב עמר).

האמן חליל בלבין מפתח דיאלוג עם רישומיה של אנה טיכו תוך התייחסות לירושלים, על כל מטעניה הדתיים והפוליטיים.

בצעדיהם הראשונים בעולם האמנות העכשווית, שבו "כבר הכול נאמר", מצליחים האמנים הצעירים לנתב את דרכם הייחודית ולהשמיע את קולם. מתוך ריבוי המדיומים והרעיונות

שהם מציגים בתערוכה זום 2016 – אמנים ישראלים צעירים ניתן אולי לזהות מאפיין משותף: נראה כי כל האמנים פועלים מתוך מעורבות בנעשה בחברה ובסביבה המקומית

ומתוך תשוקה עזה להביע עמדה אישית, לעתים ביקורתית, אך תמיד בכוונה להשפיע. אם בשנים האחרונות היו שהאשימו את הדור הצעיר באסקפיזם ובבריחה מהתעמתויות עם

המורכבות הישראלית, אולי אפשר ללמוד מקבוצה זו של אמנים על מגמה חדשה המצביעה על מעורבות ורצון לשנות.

נירית טקלה