אמן:
תערוכה קבוצתית
אוצרות:
אירנה גורדון
התערוכה מוצגת בגלריה התחתונה של הסדנה ומתמקדת בחמשת זוכי פרס פינס בעשר השנים הראשונות לפרס – אסף בן מנחם, אורית חופשי, אלכס קרמר, אלכסנדר ווז'יק, הילה בן ארי. כל אחד מהזוכים מציג מעין מיני-תערוכה הפורשת מהלך צורני ותוכני של יצירתו בחיתוך עץ, עם עבודות חדשות וישנות המביאות בפני הצופה את הרלוונטיות של המדיום בעת הנוכחית.
במקביל לתערוכה, תוצג בחלל הספריה של סדנת ההדפס תצוגה של כתבי עתונות וחומר תיעודי אחר אודות יעקב פינס, מאוסף מרכז המידע לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל.
התערוכה "בגוף העץ: זוכי פרס פינס לגרפיקה ישראלית" מעידה על המשכיות היצירה במדיום ועל העדנה המחודשת שיש לו מאז שנות ה-80. הפרס, שתחילתו ב-2008 ומוענק כל שנתיים, מיועד לכל טכניקות ההדפס, אולם בעשר השנים הראשונות הוא מוקדש לאמנות חיתוך-העץ בלבד על פי התקנון. כל אחד מהזוכים מציג בתערוכה מקבץ של עבודות, ובו נפרש מהלך צורני ותוכני של יצירתו בחיתוך עץ,המשקפת את הרלוונטיות של המדיום בעת הנוכחית.
אסף בן מנחם (נ' 1940), אמן חיתוך-העץ הוותיק והראשון בין הזוכים, מציג יצירות מונומנטליות, הנעות בין הפיגורטיבי למופשט,ובמרכזן דמויות מעוותות ופראיות בנוף המתנועע יחד עמן, מגיבות בזעם לסבל האנושי ומעמידות לו מראה. אורית חופשי (נ' 19599) היא מהיוצרות הבולטות בארץ שטכניקות חיתוך וגילוף העץ הן מרכזיותעבורה, ובאמצעותן היא מעמידה עבודות ומיצבים גדולי-ממדים מלוחות עץ והדפסים יחידאיים. אלה עוסקים במציאות הנוכחית ובתהפוכות ההיסטוריה, כאשר הדמויות נאספות ומצטברות באמצעות אפשרות השכפול, "מתהלכות" בתוך נופי החורבות, ודמות האישה– מעין דיוקן עצמי וקולקטיבי–ניצבת ומתבוננת. בחיתוכיהעץ של אלכס קרמר (נ' 1966), היוצר גם בתחריט והדפס רשת, מתלכדים החומר, הפעולה האמנותית וגוף האמן לכדי נגיעה בכוח החיים, התנועה והקו. השייט, החתול, הנוף, הדיוקן – כולם נוצרים מקווים מתמשכים המתהווים לנגד עינינו. אלכסנדר ווז'יק (נ' 1964) יוצר חיתוכי-עץ דחוסים, אפלים ועזי מבע המעלים דיוקנאות אינטימיים, סצנות יומיומיות ונופים בהשפעת המורשת האמנותית הארוכה של הטכניקה. לצדם הוא מציג עבודות מופשטות-מודרניסטיות מבוססות צורה ומקצב. הילה בן ארי (נ' 19722) משלבת בעבודתה את טכניקת חיתוך-העץ לצד טכניקות הדפס אחרות, ציור, פיסול ווידיאו. היא עוסקת במתח שבין השלם לחסר ובין המוגבל למשוחרר בהקשר של הגוף האנושי, כמו גם בהקשר של שפת האמנות, ולשם כך היא רותמת את המעברים בחיתוך-העץ בין הלבן לשחור ובין המשטח לקו היחיד או המצטבר.