פרספקטיבות של מחאה מציגה מעבודותיהם של בני הדור השני של אמני חיתוך העץ בארץ, חלקם תלמידיו של פינס. יצירתם נושאת אופנים שונים של ביטויי ביקורת, מהפכה ומחאה, האופייניים למדיום באמנות המודרנית.

בעבודותיהם הם ממשיכים את דור המייסדים: שטיינהרט, מורו של פינס, שהיה חלק מהאוונגרד האקספרסיוניסטי של ברלין לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה, ויצירתו בחלקה העיקרי הייתה בחיתוך ובתחריט עץ והתמקדה בנושאים יהודיים ותנ"כיים, בנופי העיירה הגלותית ובמראות ירושלים העתיקה; יוסף בודקו, שגישר בין האקספרסיוניזם הגרמני לעיירה היהודית בפולין; לודוויג שוורין ויעקב אייזנשר, שהושפעו אף הם מן האמנות הגרמנית; וראובן רובין, שיצר ב-1923 את סדרת "מבקשי אלוהים", המתרכזת במתח שבין היהודי הגלותי ליהודי החדש. נוסף על שטיינהרט ופינס, שהנחילו את מורשת חיתוך העץ לתלמידיהם בירושלים, לימדו את התורה גם רודי להמן ומירון סימה, פאול ק' הניך ואריה אלואיל, שיצר גם חיתוכי לינולאום (טכניקה אחות לחיתוך העץ, שבה המצע הוא שכבת לינוליאום דקה), ואמנים נוספים יוצאי מרכז אירופה. בשל פשטות הטכניקה, נגישותה והתפוצה הגדולה של תוצריה בתקופה של חוסר אמצעים, ומשום היותו מדיום אקספרסיבי וניגודי שניתן להביע בו באופן מידי הלכי נפש ואידאולוגיות שאפיינו את התקופה שלפני קום המדינה, היו חיתוכי העץ וחיתוכי הלינולאום דומיננטיים בקרב יוצרים רבים, ביניהם בני קיבוצים וההתיישבות העובדת. אלה ביקשו להתמודד עם השואה והתקומה, עם חיי החלוציות, עם דימוי העברי החדש אל מול היהודי הגלותי ועם האינדיבידואליזם אל מול התודעה הקולקטיבית. פן נוסף מרכזי ביצירה הפורחת של חיתוך העץ והלינוליאום היה הקשר ההדוק שלהם לנושא הקליגרפיה והדפוס העבריים המתחדשים.

בשנות ה-50 וה-60, שימשו אותן טכניקות ממש כלי בידי אמנים לביטוי ביקורתי ומחאתי בנושאים חברתיים ופוליטיים, כפי שניתן לראות בתערוכה שלפנינו. אמנים, ביניהם גרשון קניספל, שמעון צבר, משה גת ואחרים הביעו באמצעותן זעקה ומחאה שנגעה לחיי הפועלים בארץ ולזכויותיהם. בסדרת החיתוכים שלקניספל (נ' 19233) לשיריו של אלכסנדר פן, מוצגת הביקורת החברתית בעלת האופי הריאליסטי-אקספרסיבי ואף קוביסטי לצד העיסוק בשואה ובהיסטוריה היהודית, בין השאר דרך דמות החיגר, ודנה בטרגיות האדם לנוכח האכזריות וחוסר התוחלת של המלחמה, כעת בפרספקטיבה של שתי מלחמות העולם.שמעון צבר (2007-1926), אמן ופובליציסט, שהיגר לאנגליה מסיבות פוליטיות לאחר מלחמת ששת הימים, יצר בשנות ה-500 חיתוכי עץ שעסקו בפרולטריון הישראלי והבינלאומי ובנוף הכפרי, בעיקר הערבי. משה הופמן, רעיה בר אדון ואבנר כץ נמנו על תלמידיהם של שטיינהרט ופינס ב"בצלאל". הופמן ((1983-19388), ששרד כילד את השואה, יצר חיתוכי עץ והדפסי רשת לצד פסלים המאופיינים בתמציתיות של חומר וצורה ומגלמים חמלה, טרגיות ויופי אנושיים. הסדרה האיקונית שלו "6,000,001", שהודפסה בסדנה, לוכדת את הזוועה, האכזריות וחוסר האונים הכרוכים בשואה בשורה של קומפוזיציות מזוקקות הנחרטות בזיכרון הצופה. חיתוכי העץ הפרימיטיביסטיים של רעיה בר-אדון (נ' 19399) הולכים בעקבות ה"ארט ברוט" והאמנות האבוריג'ינית. למרות תמימותן המופגנת, מתמקדות העבודות באימהות, בזוגיות ומעל לכול בנשיות, תוך יצירת שפה בעלת קול עצמאי ופמיניסטי. אבנר כץ (נ' 19399) משלב ביצירתו חיתוכי לינוליאום, ובעיקר לוחות מגולפים שכמו מחכים להדפסה אבל מסרבים לה. עבודותיו, ביניהן אלו המוצגות בתערוכה, נושאות על פני השטח נימה של תום, משחקיות, נוסטלגיה ואידיליה, אלא שהקומפוזיציות הגדושות שלהן טומנות בחובן תחושות של סגר, חרדה ואיום, המזדחל והולך מאחורי גבן של דמויות מתגודדות, מתעמלות, יוצאות לשוח בפארק. "אמנות חיתוך-העץ הולכת ונעלמת או נמצאת בתקופת שפל איומה", הצר בזמנו הופמן, ואכן, בשנות ה-60 וה-70 לא כבש חיתוך העץ את קדמת הבמה של האמנות הישראלית ואף נדחק לשוליה בשל הפיגורטיביות והנרטיביות המאפיינות אותו, שלא עלו בקנה אחד עם ההפשטה הלירית של "אופקים חדשים". ואף על פי כן, היצירה המרשימה בו על ידי אמנים יחידים המשיכה.

אבנר כץ, צימאון בפארק קנדה, 2012, עירוב טכניקות על עץ לבוד, אוסף האמן