לפנינו שתי תצוגות – תמונות נוף, או אדמה, ותמונות אדם. שתי התצוגות שלובות זו בזו כמו צמד הקואורדינאטות של דקרט. תצלומי הנוף של קָרינה חננייה הם אופקיים, ואילו תצלומי האנשים של רנטה ריבקין-גל הם אנכיים. שתי התצוגות יוצרות מבנה של צלב. ציר האופק, הנוף, מבטא קרקע יציבה לעמוד עליה ולהתהלך בה – אדמה מכילה, מקבלת, סבילה, הנמצאת ביחסים של איזון, שיווי משקל, עם השמיים. הציר האנכי מבטא את ההתרוממות מהקרקע, את הפעילות השואפת לחרוג מהאדמה ולהינשא אל השמים. שאיפה זו באה לידי ביטוי בשם התערוכה: אתר.
במיתולוגיה היוונית, המילה היוונית AITHER או AETHER, מציינת את היסוד הראשון שנוצר, והוא האוויר העליון המזוכך, שנמצא בין כיפת-הרקיע של אוּרָנוֹס, אל השמים, ובין האוויר העכור יותר (AER), השייך לאדמה. המיתוס היווני מספר על אוויר עכור, נמוך וקודר יותר, EREBOS, שהוא ערפילֵי האופל, העוטפים את המקומות החשוכים במעמקי האדמה, שנמצאים בינה ובין העולם של המתים. לאתר יש בת-זוג, AITHRÉ, שהיא השמים הכחולים הצלולים, אימם של השמש ושל הירח.

בנופים שצילמה קרינה, האתר הוא שכבה אופקית עליונה, קלה, זכה, מנוגדת לחומר, לכבידה, של הקרקע ושל מה שמתחת לקרקע. בתצלומים שעשתה רנטה, האתר הוא, כאמור, מושא לשאיפה, ואולי הוא נוכח כבר, אופף את הדמויות. הדמויות מעלות, בין השאר, את שאלת הדיוקן. הדיוקן מוציא את מושאו אל רשות הרבים. הזהות של בעל הדיוקן נעשית מוכרת ושייכת לכלל. מכאן טבעו האיקוני של הדיוקן. הוא נועד להנכיח לפנינו את הנפשות הפועלות בסיפורי המיתולוגיה והדת, לתת להם פנים, מבט, זהות חזותית. כיום, כל אחד מאיתנו הוא איקונה: כל אדם מותיר אחריו שובל של דיוקנאות מלידתו ועד מותו והוא חורג כך מהישות הפרטית, האישית, אל נחלת הכלל. זה הוא עידן ה-facebook. אבל תמונות הדיוקן של רנטה נושאות אותנו אל העבר. הנוכחות שלהן יש בה משהו 'אֶתרי', משהו שאינו מהחומר, מהאדמה, ממרחב החלל/זמן המכונן 'כאן' ו'עכשיו'. והנופים של קרינה נראים, במבט שני, כדיוקנאות של נוף. גם בהם ???משתמעת שאלת זהותם הפרטית. היכן הם נמצאים בדיוק? מה הוא מקומָם
כאן אנו נוגעים בסוגיית הזרות והשייכות. שתי האמניות, אחיות, הן עולות חדשות. ייתכן, שהמילה 'מהגרות' מתאימה יותר בהקשר זה. הן מביאות איתן מטען – ושמא 'אתר' – מארץ מולדתן, והן נזונות מן ה'אתר' המקומי. עניין זה מצטרף לעניין הזהות הפרטית/הציבורית של מושאי התמונות. באיזו מידה שייך (האל, האדם, הנוף) המתואר באיקונה לעולם ולמציאות של המתבונן בו, ובאיזו מידה הוא זר למתבונן?