גלריה דוויק, משכנות שאננים, שמחה לארח תערוכת יחיד של האמנית הצעירה והמבטיחה, נעה יקותיאלי (1989). בתערוכה זו ממשיכה יקותיאלי להתמקד במושג הבית והזיכרון וכיצד הם משתנים על פי הצרכים הרגשיים והחברתיים שלנו. היא מציגה דימויים של אסונות טבע, המוחקים פעמים רבות בשל עוצמתם את הבית הפיזי והמנטאלי הנושא זיכרונות של מקום וזמן. העבודות מציגות מצד אחד את האסון וההרס הסביבתי (קריסת בתים, רעידת אדמה, הצפה, טביעה ועוד) ומצד שני את המימד האנושי של ההחלמה והריפוי, דרך דימויים של חיבוק, קרבה וחמלה בין האנשים, של ה”ביחד”. האסון, למרות היותו מקומי, יוצר חוויה אוניברסאלית, מכנה משותף וזיכרון קולקטיבי לאנשים ממקומות פיזיים, רגשיים והיסטוריים שונים.

העבודות בנויות מקונטרסט חזק של שחור ולבן, נעשו בטכניקת חיתוך נייר ידני, הדורשת דיוק קומפוזיציוני רב. האמנית פוערת חורים וחרכים, והופכת את הנייר השחור למצע רב-הבעה. “אני אוהבת בטכניקה הזו את הקיום של המושג ‘זמניות’. כמו בחיים, חותכים ואין דרך חזרה. אפשר רק להחסיר וקשה להוסיף. החסר, האין, החורים בסיפור ובזיכרון, יוצרים בעצם את היש, את הסיפור ואת מה שנשאר”. אומרת יקותיאלי ומוסיפה “העבודות שלי עוסקות בקו הדק שבין דברים, הקו המתוח בין שני רגעים. בין מציאות לזיכרון, בין רגע קיים לרגע חולף והפערים והטרנספורמציה שיש ביניהם”. הנייר החתוך משול לשרידי הזיכרון, התחום בסוף בסצנה בודדת. העבודות מציגות סביבות דחוסות, היוצרות תחושת חנק ועומס, בו המקומי והאוניברסאלי, המציאותי והבדוי, שזורים אלה באלה בחוט בלתי-נראה.

שיח גלריה עם האמנית והאוצרת: יום שישי 21.2.14 בשעה 11:30