גיליון #23 בירור יתרה / דצמבר 2018
שער הגיליון מאת רועי מנחם מרקוביץ'. לצפיה בשער לחצו כאן

המאמר הזוכה במענק הכתיבה על אמנות ע"ש גליה יהב לשנת 2018

Bookmark and Share

הלילה הוא עירומי[1]  / ביאנקה אשל-גרשוני

אילנית קונופני

 

 

1. ״ואלוהים ברא את הצבים הגדולים ונרדם״

פרפרים שותים דמעות של צב, ציור מחשב, 2017

 

על אחת מיצירותיה חקקה ביאנקה אשל-גרשוני את המילים: ״ואלוהים ברא את הצבים הגדולים ונרדם״. בתום בריאת הצבים העניק אלוהים לעצמו מנוחה. גדולת הבריאה, בריאת הצבים, הייתה מספקת ונפלאה כל כך, שלאחריה לא היה לו עוד כל צורך להמשיך במעשה הבריאה. עכשיו היה יכול לעצור, לחדול, לעצום עין, לחלום. היא מספרת: ״כמו אנשים זקנים, גם הצבים מוכרחים לחיות עד שהם מתים״, אבל הצבים שלה מתים לא כמו בני אדם. הם מוצאים את מותם גאים, איתנים, ניצבים: ״כמו העצים, גם הצבים מתים זקופים״.

הסיפור ששמעה אשל-גרשוני התרחש באקוודור. בעקבותיו יצרה את 'פרפרים שותים דמעות של צב'.  "כמו בני האדם", כך הסבירה לי, "הצבים בוכים דמעות של נתרן. הצבים בוכים ופרפרים עטים על דמעותיהם". היא חושפת תצלום וכתבה מהאינטרנט שבה קראה כי הישרדות הפרפרים באמזונס תלויה בדמעות שמזילים הצבים.[2] עיניהם של הצבים ביערות הגשם מתכסות ערפל פרפרים. בזכות הצבים, הפרפרים ניזונים ממינרל שנדיר למוצאו באמזונס המערבי, המרוחק ממימיו המלוחים של האוקיינוס האטלנטי. אמנם לצבים יש מספיק דמעות ליגונם ולהזנת הפרפרים גם יחד, אך בשל היותם עיוורים לרגע בגלל עננת הפרפרים הם נעשים פגיעים, חשופים לטורפים, חסרי הגנה. למעשה, יכולת ההישרדות של הצבים באמזונס מתערערת למען הישרדות הפרפרים.

פעם חרטה אשל-גרשוני בחומר את המשפט: ״כמו הדגים גם הצבים שותקים״. בלית ברירה מקבלים הצבים בדממה את התפקיד שהעניק להם אלוהים. עם זאת, על פי עדות החוקרים בכתבה שמצאה, לעיתים הצבים מוחים על מצבם. בעת שהפרפרים שותים את דמעותיהם, רוקעים הצבים ברגליהם. ברקיעתם הם יוצרים מחווה אחת קטנה של התנגדות. בממלכת החי, מתת החיים כרוכה בסכנה של מתת המוות. גאולה של אחד עלולה להוביל אל הרס האחר. אבל הצבים באמזונס שורדים. הם אינם מרטירים בחזון אפוקליפטי. הם מקיימים את הסימביוזה הנדרשת מהם ובו-בזמן מוחים על מצבם.

אשל-גרשוני מפנה את תשומת לבי אל דימוי שמרחיב את שדה הראייה שלי, דימוי מהסוג ״הקלוש ביותר״. כך מכנה הפילוסוף והיסטוריון האמנות ז׳ורז׳ דידי-הוברמן את דימוי הגחליליות, שאורן ממשיך לזרוח והן שורדות וממשיכות להקים קהילות, למרות הידלדלותן בעקבות זיהום המים והאוויר והרס בתי הגידול שלהן.[3] גם כאשר הצבים נקלעים למצב חסר מוצא הם ממשיכים לרקוע ברגליהם ולהביע התנגדות – אמנם מינורית, כמו אורן של הגחליליות, אבל זו התנגדות פעילה. הצבים של אשל-גרשוני מודעים לקיומם של מרחבים אפשריים להבעת התנגדות, ולו הקלושים ביותר. בעבודה 'פרפרים שותים דמעות של צב' טמון דימוי מטפורי; פירוק רגעי של ההיסטוריה, הזדמנות להפעיל חשיבה ביקורתית כלפי מערכות כוח ושלטון, דרכים לבטא באמצעות השולי שיבוש והתנגדות כלפי הקונצנזוס בחברה.

 

2. ״כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה״

״כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה״, ציור מחשב, 2013

 

ללא כותרת, שמן על ניר, 1986 צילום: רן ארדה

 

ז׳ורז׳ בטאיי מחפש את משמעותה של ההיעלמות באמצעות שירה. אחד הפרקים בספרו 'הבלתי אפשרי' נפתח בשיר:

 

הלילה הוא עירומי

הכוכבים הם שיניי

אני משליך את עצמי אל בין המתים

לבוש בשמש לבנה.[4]

 

הבלתי אפשרי, מסביר בטאיי, הוא הדחף המפעיל את תנועתם של כל היצורים החיים, מהיעלמות המוות עד לזעם החושני. ייתכן כי הבלתי אפשרי הוא משמעותה של ההיעלמות, והשירה היא זו שחושפת את עוצמתו של הלא-ידוע. לדברי בטאיי, נקודת המוצא של השירה היא הזוועה והמוות, התענוג האַלים. השירה היא דרך האמצע, היא מחביאה את הידוע בלא-ידוע, היא הלא-ידוע העטור צבעים מסמאים ומראית של שמש. מקומו של הטירוף הפואטי נמצא בטבע. השירה היא חריגה מילולית מן העולם, היא חושפת את הלא-ידוע. מול השירה עומד המדע או העולם הממשי של התועלתיות. מרגע שאנו שוכחים את האמיתות והחוקים אנו מגיעים אל הבלתי אפשרי ואל המוות.

המוות שוכן בלבי

כמו אלמנה קטנה

היא מתייפחת היא פחדנית

אני פוחד אפשר שאקיא

 

האלמנה צוחקת עד השמים

וקורעת את הציפורים לגזרים.[5]

 

ביאנקה אשל-גרשוני הולכת אל סופו המרוחק ביותר של האפשרי. היא כותבת ביצירותיה: ״כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה״; ״ישו הוא ממין נקבה״; ״כל זרם מגיע אל הים, כל צער אל קברו״. השירה שלה, יצירתה, דורשת את טירופה, את עליצותה, את ערנותה האין-סופית. בדומה לבטאיי, היא משליכה את עצמה אל בין המתים, כמו בנפילה עיוורת בלילה, מושלכת אל מעבר לסדר החוקים, מעבר לגבולות. מורדת, חורגת מן הטבעי, היא פועלת בחיקם של מרחבי אין-סוף. היא הולכת אל אי-הסדר של המוות. השירה שלה, כפי שאומר בטאיי, אינה אלא היזכרות באמצעות המילים באפשרויות שלא ניתן להשיגן. ״שירה שאינה מתרוממת לכדי אי-היגיון של השירה אינה אלא הרִיק של השירה, אינה אלא שירה יפה״.[6] המילים של אשל-גרשוני חורגות אל מעבר לעולם, הן אובייקטים של תשוקה עודפת, יוצאות מדעתן, רחוקות מן הריק, נסחפות על סף מוות בצער תהומי.

 

3. ״ישו הוא ממין נקבה״

״ישו הוא ממין נקבה״, שמן על ניר, 1986 צילום: רן ארדה

ללא כותרת, שמן על ניר, 1987 צילום: רן ארדה

מספרים על ביאנקה אשל-גרשוני, שעד גיל שבע ספגה בסופיה שבבולגריה את מראות הכנסיות הפרבוסלביות, שהטמיעו תכנים נוצריים בעבודותיה; שבבגרותה פגשה באסתטיקה הנוצרית המערבית (בעיקר ימי-ביניימית ובארוקית); שיצירתה מעוגנת ביום-יומי ובחילוני, בקיטש, באסמבלאז׳ וב-ready-made, נוסף על הקשרים לסיפור הנוצרי, למשמעויותיו התיאולוגיות והרוחניות. כתבו עליה, שבאמצעות דימויי צליבתו של ישו היא שוזרת את סיפורה האישי ״על קורבנוּת, פגיעות ותבוסה אל מול ניצחון, על מוות אל מול חיי נצח, על ייאוש אל מול תקווה״.[7]

כאשר אשל-גרשוני כותבת בשנת 1986 ״ישו הוא ממין נקבה״, היא ממירה את דימוי הגבר הצלוב בדימוי אישה צלובה, ובכך מרחיבה את המיתוס לעיסוק במגדר ובחריגה מגבולות דיכוטומיים.

כאשר נקבר, נחה נפשי בשלום ובשלווה, אפופה בניחוח כה עז של דם עד שלא יכולתי לשאת את המחשבה להדיח את הדם הזה שזרם ממנו אלי (קתרינה הקדושה מסיינה).[8]

בגיל שבע חוותה קתרינה מסיינה (1380-1347) לראשונה אקסטזה, שבמהלכה הופיע בפניה חיזיון של ישו הנותן לה את ברכתו. כשמלאו לה שמונה-עשרה, הופיעו על גופה פצעי הסטיגמטה.[9] היא נפטרה בגיל 33, כמו גילו של ישו במותו. בשנת 1461 הוכרזה קתרינה כקדושה על ידי הכנסייה הקתולית, ובתום המאה ה-20 הייתה לאחת מששת הקדושים הפטרונים של אירופה. לאחר מותה הופרד ראשה מגופה. ראשה נקבר בכנסיית סן דומניקו בסיינה, וגופה בכנסיית סנטה מריה סופרה מינרווה ברומא.

תומאס לונגו, היסטוריון של ימי הביניים באירופה, קורא את המכתבים של קתרינה מסיינה, החושפים כיצד פעלה באופן שאינו תואם את הציפיות התרבותיות מנשים בתקופתה. הוא מתעכב על מכתב ששלחה קתרינה אל רימונדו מקפואה, כומר בכיר במסדר הדומיניקני, ובו היא מעוררת שיח על אמונה נשית אדוקה ועל יכולתן של נשים להשיג סמכויות במסגרת התרבות, הפוליטיקה והדת. קתרינה מתארת בפני רימונדו את רגע הוצאתו להורג של נער צעיר בעוון פשע פוליטי כאירוע ארוטי של התאחדות עם ישו בברית הנישואין. היא מתארת את בשרו של המשיח כ״גוף הכלה המתוקה״; האיחוד עם ישו הוא דימוי של איחוד מיני עם בשר נשי והדם הניגר מהפצע הפתוח הוא דם של תשוקה מתוקה ואוהבת.[10]

בדומה לשיכור המבושם ביין

הנשמה לא יכולה לראות מאומה

רק דם

הניגר בכזו אש של אהבה.[11]

במכתביה, מתאר לונגו, קתרינה משתמשת בדימוי פצעיו של ישו מצליבתו באופן פרובוקטיבי. היא תובעת לעצמה מרחב אינטימי בגופו של ישו כמטפורה למרחב שתתבע לעצמה בתוך החברה. היא מתארת את עצמה כמוצאת מסתור בפצעיו של ישו, ומתוכם תילחם באפיפיור אם לא יכיר בה ובאמונתה. החדירה אל בשרו וההתאחדות עמו הופכות אותו לנשי, ובאנושיותו הוא הופך לכלה. קתרינה קוראת לרימונדו לשפוך את הדם שניגר מהפצע על מאמינים נוספים. לטענת לונגו, חוקרים עכשוויים מעידים כי באמנות החזותית של ימי הביניים המאוחרים מיוצג הפצע בצלע ימין של ישו כווגינה, אך קתרינה בכתביה משחקת במגדר של ישו בהתאם למגדר של הקוראים/ות שאליהם/ן היא פונה. היא מוכנה אף לשנות את המגדר שלה עצמה אם ישו הוא ממין נקבה.[12]

אשל-גרשוני כותבת: "ישו הוא ממין נקבה". המילים שלה אינן תוהות או שואלות; היא קובעת שאלו פני הדברים. היא נושאת על גופה את הסטיגמטה שלה ומקעקעת את מצחה בצלב, פעולה שחוזרת על עצמה בכמה עבודות. כמו ראשו של יוחנן המטביל, היא נושאת את ראשיהם הכרותים של המתים בקערות מדממות. הראש המונח בקבר-דם הוא ראש סכמטי, ראש גבר או אישה, תערובת פניהם של יקיריה המתים ופניה שלה עצמה. ישו שלה עובר טרנספורמציות מגדריות. על הצלב היא מחליפה את מינו/ה; פעם הוא/היא, צלוב/ה, קדוש/ה, גבר, אישה ושוב גבר. הדם ניגר באש של ייסורים, אהבה ותשוקה.

 

4. ״כל זרם מגיע אל הים, כל צער אל קברו״

״כל זרם מגיע אל הים, כל צער אל קיברו״, שמן על ניר, 1986 צילום: רן ארדה

ללא כותרת, שמן על ניר, 1987 צילום: רן ארדה

בשנת 1985 הציגה אשל-גרשוני תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב, שכותרתה 'ביאנקה אשל גרשוני: מחזור דמים'. בתערוכה, שאצרה שרה בריטברג-סמל, הוצגו פסלים, תכשיטים ועבודות בדים. בריטברג-סמל כתבה בקטלוג שהתערוכה מסכמת חמש שנות עשייה לאחר משבר. לדבריה, האמנות של ביאנקה אשל-גרשוני התפתחה מתכשיטאות ועסקה ביופי ובייפוי; באמצעות קיטש ופולקלור היא יצרה אמנות שקשורה לחוויה נשית הרחוקה מעולם חד-מיני או מתודעה מודרנית ופמיניסטית: ״אם חצה המסלול האישי שלה את הדרך הפוסט-מודרניסטית, אם ריח הרקב שעולה מתרבות שלהי המאה-העשרים מתמזג עם ריח הרקב, הבשר והדם שעולה מדמויותיה של ביאנקה אשל-גרשוני, אפשר לראות בזאת מקריות לא-מאושרת, או פגישה נכונה של אמנית-אשה עם הזמן״.[13]

לאחר שהציגה במוזיאון תל אביב את מחזור האבל שלה, שבה אשל-גרשוני אל ביתה והחליטה ללמד את עצמה לצייר דרך טבע דומם. הבית ותכולתו סיפקו לה את חומרי הגלם: ניירות ממחברות הילדים היו הקנבס שלה, אדום דם בא מבקבוקון של לכה לציפורניים או אודם לשפתיים, נפח ותלת-ממד נוצרו גם מפלסטלינת-לחם ששיחקו בה הילדים. אפילו הקפה השחור הפך לצבע. הבית היה העבודות, העבודות היו הבית. הציורים הראשונים היו מבחינתה סקיצות, תרגילי למידה. הם נוצרו מחומרים אורגניים ומתכלים, נועדו להתפוגג אל מול הנצח. היא ציירה את כד הפרחים, פעם בכחול, פעם בירוק ופעם בסגול. בוחנת איך משפיעים שינויי הצבע על נושא העבודה. כשהיא מונעת מתשוקה לבצע פעולה לא-מוכרת, ללא ידע מעשי מבוסס מסורת או כללים, היא פועלת בדרכה – ממציאה, מדמיינת פרחים שאינם ניתנים לזיהוי או להגדרה, מציירת כמו פסלת, כשטביעות אצבעותיה ניכרות בציורים.

אני אוהב את הפרחים משום גורלם; מלבלבים, פורחים זוהרים, ממלאים באושר לב אנוש, מרכינים ראש, קמלים, מושלכים לבסוף, אין חַפץ, בשולי הדרך. חיי אדם אינם תמיד כה הגיוניים או יפים כמותם.[14]

[…]

צהוב יכול לבטא אושר, ואז שוב כאב. יש אדום שלהבת, אדום דם ואדום ורד. יש כחול כסף, כחול רקיע וכחול רעם. כל צבע שומר בלבו נשמה משלו, שמענגת או דוחה או מעוררת אותי.[15]

אשל-גרשוני מתבוננת בפרחים המונחים בכד על השולחן בביתה. היא מצביעה על הכדים המונחים על המדפים ומשייכת אותם לכל ציור. הפרחים בכדים הם שלל דיוקנאותיה. היא זוכרת את עצמה ואת תחושותיה בכל אחד מציוריה: מתי הייתה זקופה במלואה, מתי קמלה בה נפשה, מתי היה לה יום ורוד או כחול. זרי הפרחים של אשל-גרשוני, כמו כל פסלי הפרצופים, הם יומן חייה.                                                                                                                                                                                                באחד הלילות שלחה לי זר לשבת שציירה בשנת 2015 באמצעות תוכנת ה׳צייר׳ במחשב. זר בגוונים ורודים, שכל גבעוליו זקופים. זר של יום מאושר.

בלילה, כאשר אני שוכב ער, לעתים קרובות אני חש שהחלק הטרגי של החיים עומד להתחיל, או שהוא כבר החל. אז הלילות בהחלט אפלים, והימים מתמלאים נוסטלגיה.[16]

 

5. ״שגיאה מדויקת״

ציפור, טכניקה מעורבת, 1995 צילום: אורי גרשוני

אני מקשיבה לאמנית אסתי קנובל מתארת את האמנית ביאנקה אשל-גרשוני. בעודה מדברת ידיה נעות בעדינות על פני השטח של חומרים, אובייקטים, יצירות אמנות, ספק תכשיטים–ספק פסלים שהעניקה לה אשל-גרשוני. לאורך שנים הן מתבוננות זו בעשייה של זו. רחוקות – וקרובות כל כך, חולקות אהבות משותפות, מוקסמות ומלאות תשוקה לעולם החפצים, לעושר של פרטים, מתפעלות מהמשמעות המסמלת את התכשיטים ואת הקשר שלהם לגוף.

בעבודות הגדולות של ביאנקה בזהב משנות השבעים והשמונים, נוכחת האש ונוכחות הידיים, אלו הכלים שלה כצורפת. זו צורפות של ידיים חמות. סיכה מלכותית בזהב 24 קארט מ-1985 כאילו מנבאת את בואם של הצבים והפרפרים. צב שהכנפיים שלו מתקפלות לתוך עצמן, (אולי צער, אולי דמעות), יריעת זהב שמדמה משי. הצורה היא מעשה של קיפול ומעיכה, ושריטה וקריעה, והאש שיודעת להרפות. נגיעה ללא חרדת קודש. באינטואיציה של צורפת היא מפזרת על פניו נקודות זהב שיש להן גם פונקציה מבנית, ואז היא משבצת לתוכו פנינים, עלי ג'ייד, שושנה מאלמוג, פרח אמייל בשימוש חוזר וכפתור אוניקס מטופל בזהב.

ביאנקה היא זייפנית אשפית, ביכולתה לפברק ולחקות חומרים ולדמות את התפוררותם. ביאנקה מחקה חומרים ברצינות תהומית, בכוונות של זייפן, היא שוקעת במלאכת החיקוי. טקטיקת כיסוי זה אצלה בידיים, היא להטוטנית של דבק וצבעי זכוכית. במקומות המפגש בין כסף לפנינים לצדפים קורה תעתוע. הצבים והדגים שלה הם מעשה קסם של הטמעת חומרים זה בזה עד שאין פרט מיותר והם ארכיטיפים של נזר הבריאה. וכשנגמר הזהב היא פונה אל עלי הזהב, הכה מזוהים עם מקדשים בתרבויות המזרח, ואז נולדים פני שטח עזי מבע של חומר קשה לזיהוי, כי הוא יותר הדמיה/ציור של חומרים. החומרים מקבלים לתוכם את טביעות האצבע הרבות שלה. כך בזהב, בכסף, באלומיניום ובדאס, היא מדמה זהב וכסף, פורצלן וגלזורות ואמייל בצבעי זכוכית, לכות ודבקים. ובתוכם משובצות אבנים טובות וטובות פחות, שיריונות צבים וחיקוי שלהם, צדפים של אם הפנינה ועוד.

קשה לקטלג את העבודה שלה: עוצמת הביטוי בתכשיטים שיצרה והשחרור מהטכני נדירים בטריטוריה של צורפות, והנטייה היא אמנם לראות בה מקרה חריג, אמנית שתעתה/טעתה בשדות זרים. אלא שצורפות העשורים האחרונים עוסקת בעדכון תפיסת המיומנות. שחרור המלאכה מפרוטוקולים שמרניים משמש נושא מרכזי בעבודתם של יוצרים בתחום. שיבוש סדרי עולם הוא עקרוני בעבודתה של ביאנקה, ומשם גם באה לה האוטודידקטיות, שאפיינה גם את עבודתה כצורפת. היא יוצרת חיבור לא קונבנציונלי של חומרים, שימוש בדבקים ובצבעים, אסתטיקה של הפגום, של שגיאה, או כפי שהיא מכנה: "שגיאה מדויקת".[17]

 

6. הכוהנת הגדולה

"הכהנת הגדולה" ציור מחשב, 2018-2017

[הצד האחורי של קלפי הטארות], ציור מחשב, 2018-2017

אני מבקרת את ביאנקה בביתה. בתוך מקדש יצירותיה היא נעה כמעט בין גאווה לכאב. מראה לי – הנה חיי, ילדיי, נכדיי, אהוביי החיים והמתים. היא מצביעה על הפסלים, הציורים, חושפת תכשיטים, קופסאות, בדים. אנחנו עוברות בין הטאבלט למחשב. היא מציגה את עבודות המחשב שיצרה בשנים האחרונות. בד בבד היא מראה לי את חליל, נכדהּ הצעיר, מנגן עם בנה ארם בפסנתר, מספרת על עלמא, הנכדה שכותבת לה בווטסאפ, או על שיחות עם בּתה עתר. ביאנקה נעה בביטחון בין כל המרחבים: המכניים והדיגיטליים, הממשיים והמתעתעים.

העין המשוטטת בבית של ביאנקה אינה מוצאת מנוחה; לא בסלון, לא במטבח, לא במבואות האפלות. היא סורקת את המרחבים הצבעוניים, תרה לשווא אחר פינות ריקות, הפסקות ראייה, משטחים לבנים. הבית של ביאנקה מתקיים בעודפות רגשית, העונג החזותי פורץ מכל אמותיו. מעשה האמנות הוא היום-יום, והשגרה היא מעשה אמנות. על הקירות, השולחנות והמדפים ביאנקה אשל-גרשוני, משה גרשוני, ארם גרשוני, אורי גרשוני – מתערבבים ללא היררכיה. ואליהם מצטרפים אחרים.

על השולחן הרחב ניצבים פסלי ראשים בהבעות שונות. מתחת לפסל-זעקה מונחת סיכה עשויה עלי זהב. לצד הסיכה קופסת שוקולד פררו-רושה. ריח תותים ופיתה דרוזית מסביב. כד ובו פרחים שהונחו בבוקר. וגם הספר 'פייסבוק', שאורי הכין מדיוקנאות שיצרה ביאנקה. בכל ביקור הפרחים משתנים, הכדים מתחלפים, מונחים שוקולדים חדשים. העין המבקרת בבית של ביאנקה אינה מוצאת מנוח. העין אוגרת ללא שליטה עוד ועוד פרטים, טקסטורות, תמונות וצבעים. נדמה לה שהיא קרובה להתמוטט מחשיפת יתר לעוצמות של חיים.

שיטוטים במרחבי החלומות, החזיונות ועולמות הפנטזיה חורגים מעבר למומחיות ולכללים. אלו הם אזורים חופשיים ומופלאים, מלאי תשוקה ועונג, חוויה רוחנית זוהרת, עמוקה ולא מאולצת. אלו שאינם יכולים לחלום או להתבונן אינם יכולים להבין.[18]

אני מקבלת מביאנקה באימייל תיקייה ובה 86 ציורים של קלפי טארוט שיצרה בתוכנת צייר במחשב. אני מחפשת תשובה לתהייה איך לכתוב על ביאנקה ומחליטה לפתוח לעצמי קלף מהטארוט ששלחה לי.

הטארוט מבוסס על שני עקרונות: הפסיכולוגי והסינכרוני.

לפי העיקרון הפסיכולוגי, כל תשובה הניתנת על סמך הסתכלות בקלפי הטארוט היא השלכה של עולמנו המודע והלא-מודע אל הקלף, כך שהוא כעין מראה מעמיקה ראות, שבאמצעותה אנחנו משוחחים עם עצמנו הפנימי ביותר המנחה אותנו.

לפי העיקרון הסינכרוני, קלף שנבחר מתוך ערימת קלפים הפוכים הגיע אלינו לא במקרה, והוא מתאים לנו ברגע זה, מאחר שקיים קשר סמוי בין העולם הפנימי לחיצוני, המאפשר לקלף המתאים להיבחר באותו רגע.[19]

רגע לפני שאני בוחרת קלף אני חושבת על ביאנקה, איך שרטה את לבי בכוחה ובאהבתה והותירה צלקת של רגש. אני פותחת באקראי תמונה מבין הקבצים שבתיקייה: על המסך עולה "הכוהנת הגדולה".

השערות שונות קיימות לגבי מקור השם ׳טארוט׳ (תארות). אחת היא, כאמור, שמו של האל המצרי תחות. האחרת מתייחסת לקרבה בין המילים 'תורה' ו'טארוט'. ואמנם, בקלף 'הכוהנת הגדולה' אוחזת הכוהנת בחיקה ספר שעליו כתובות האותיות tora. הכוהנת הגדולה היא דמות נשית שמתווכת בין החומרים הלא-מודעים, הנסתרים, לבין התגלמותם בידע כתוב כתורת חיים, הוא הטארוט עצמו.[20]

אני כותבת על ביאנקה והיא מופיעה בפניי בדמות הכוהנת הגדולה. אישה בהקשבה פנימית מתמדת, שועטת אל הלא-נודע, כמו אלה גדולה ניצבת שוב ושוב בראשיתו של המסע, בשער האנושות ובדמדומי החיים. אני מתבוננת בעיניים המחייכות שלה ורוצה ממנה תשובות, אני רוצה שתחזיק בכף ידי ותשלח אותי אל מסעי. ביאנקה ניצבת מולי כמו הכוהנת הגדולה, בשלמות עם עצמה, בנשיות פתוחה, נעה בין קצוות הרגש, מונחית על ידי אינטואיציה, השראה וניבוי; כמו הקדושה סופיה, הכוהנת הגדולה מחזיקה בידע העתיק של הנפש, בתורת החיים. אני משוטטת בחללי ביתה. ביאנקה, אישה בביתה. שבע שנים עושה בביתה ולא יוצאת. חיה בפרישות כמו הנזירות בימי הביניים. יושבת בצניעות ובסבלנות, בחולשת גוף וברוחניות עודפת, אוגרת חיים בתוכה, מוכנה להעביר את הידע למי שיבוא/תבוא ויבקש/תבקש.

הטארוט הוא סדרת תמונות שמשמעותן עמומה. ככל שעוסקים בתכנים עמומים-מעורפלים יותר, כן קיים מרחב רב יותר להשלכות של חומרים אישיים סובייקטיביים וחופש רב יותר של אפשרויות פענוח ומתן פירושים לפי הסיטואציה החיצונית והפנימית. כך היה מאז ומעולם גם בספר הניבוי העתיק אי-צ׳ינג, בהורוסקופים ובנבואות האורקל.[21]

אצל ביאנקה, התעתועים הם אין-סופיים. כמו ישו ביצירתה 'ישו הוא ממין נקבה', גם 'הכוהנת הגדולה' עוברת מטמורפוזה; הסהר, המוטל למרגלותיה של הכוהנת הגדולה – אלת הירח והמסתורין – הופך בקלף שיצרה ביאנקה לאחד מנחשיה, כמעט בצורתו של נחש האורובורוס. ביאנקה מתקיימת בשינוי מתמשך, מחוץ לכללים; חורגת מהלינארי, היא מוכנה בכל רגע למות ולהיוולד מחדש. היא ממירה את הלבנה לנחש, יוצרת טרנספורמציות בין סמלים נקביים לסמלים זכריים, משבשת ופותחת צוהר לריבוי אפשרויות.

_________________________

המאמר מבוסס על מפגשים ושיחות שערכה קונופני עם אשל־גרשוני לקראת תערוכת היחיד שלה, שהתקיימה בגלריה עינגע בינואר־מארס 2018.

[1] ז'ורז' בטאיי, הבלתי אפשרי, (תרגום: אביבה ברק), תל אביב: רסלינג, 2005, עמ׳ 131

[2] http://www.odditycentral.פרפרים שותים דמעות של צבים1http://פרפרים שותים דמעות של צבים ;

נדלה: 17.5.2018

[3] ז׳ורז׳ דידי הוברמן, הישרדות הגחליליות, (תרגום: מיכל ספיר), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2011

[4]  בטאיי, הבלתי אפשרי, עמ' 131

[5] שם. עמ׳ 132

[6] שם, עמ׳ 143

[7] נעמי מאירי דן, ״בין חילול לחילון ומן האינדיבידואלי אל האוניברסלי: צלובים, צליבות ופייטות באמנות הישראלית העכשווית״, היסטוריה ותיאוריה: הפרוטוקולים, גיליון מספר 18, 2010. http://bezalel.secured.co.il/zope/home/he/1286358025/1286963228 , נדלה: 12.12.2017

ראו גם: גלדמן, מרדכי, "ויהי במראת הכסף", ביאנקה אשל-גרשוני (קטלוג תערוכה), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2007

[8] בטאיי, הבלתי אפשרי, עמ׳ 7

[9] הסטיגמטה – ״כינוי לפצעים שנוצרו על ידיו ועל רגליו של ישו בעקבות מסמורו לצלב. לעתים גם הפצע בחזה נחשב חלק מהסטיגמטה […] המילה היא יוונית, ופירושה המקורי הוא כתובת קעקע, אות או סימן שנוצרו מכלי חד".  (מתוך: אפי זיו, הצופן הנוצרי, אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן, 2015, עמ׳ 320)

[10] Luongo, F. Thomas, The Saintly Politics of Catherine of Siena, Ithaca and London: Cornell University Press, 2006

[11] קתרינה הקדושה מסיינה, שם, עמ' 110 (תרגום שלי)

[12] שם, עמ' 109

[13] שרה בריטברג-סמל, ביאנקה אשל גרשוני: מחזור דמים (קטלוג תערוכה), מוזיאון תל אביב, 1985

[14] אמיל נולדה, תרגום: ג׳ודי קופר-וייל, בתוך:  לצייר פרחים עכשיו (קטלוג), הגלריה העירונית לאמנות, רחובות, מרכז תרבות ע״ש מ. סמילנסקי, 1992

[15] אמיל נולדה, אצל: Werner Haftmann, Emil Nolde, The Forbidden Pictures, London: Thames and Hudson 1965  (תרגום שלי)

[16] אמיל נולדה, שם (תרגום שלי)

[17] אסתי קנובל, מתוך שיחה והתכתבות עם קנובל על עבודותיה של ביאנקה אשל-גרשוני, דצמבר 2017

[18]  אמיל נולדה, אצל: Haftmann, Emil Nolde  (תרגום שלי)

[19] רות נצר, הקוסם, השוטה והקיסרית: קלפי הטארוט במעגל החיים ובתרפיה, בן שמן: מודן, 2008, עמ׳ 15

[20] שם, עמ׳ 21

[21] שם. עמ׳ 23