הפולק החדש

Archiving is the new folk art – "ארכוב הוא האמנות העממית החדשה", טען חוקר המדיה והארכיונאי ריק פרלינגר. אמנות עממית, או פולק ארט, היא כינוי ליצירות יומיומיות שהיו נהוגות בקהילות ושהושפעו ממסורת ותרבות מקומית, כדי להעביר רוח, אסתטיקה וערכים של הקהילה. כדי חרס, מסיכות, שטיחים וכובעים שיוצרו בכל כפר או שבט בצורה ייחודית שעברה מדור לדור,  תוך שמירה על קשר לטבע, תוך סימול מעמד חברתי ובלי קידוש מעמד היוצר. במקרים רבים, היה זה הצורך שהוליד את האמנות העממית. הרצון לסמן שאישה היא נשואה, או שבית מסוים קשור למשפחה מסוימת. קצת צורם להשוות את האמנות העממית, המבוססת על מלאכת יד ועל תוצרים מוחשיים, לפעולת הארכוב, שהיא פעולה ממוחשבת שחלקים ממנה מתבצעים במרחב וירטואלי של רשת מחשבים.  האם המחשב הוא הנול והאצבע המקליקה היא זו האורגת את מרקם חיינו?

Never The Same היא תוצר של תהליך יומיומי שארך שנים. יוני פזי חי חלקים גדולים מחייו כשהוא יושב מול מסך המחשב ומשוטט בין אתרי תמונות, מנסה לדוג דימויים מעוררי השראה לעבודתו. ליקוט יומיומי זה של חומרי גלם הביא אותו להיתקל במליוני תמונות, ולחוש את התשוקה לשמור לעצמו חלק מהן לשימוש עתידי. תהליך  אוצרותי זה הוליד עשרות אלפי תמונות,  אך גם ניפה מיליוני תמונות אחרות.

כשמדברים על טבע, אנחנו מדמיינים חוויה ראשונית של האדם, את העולם כפי שהוא נחווה לפני שגורמים זרים משפיעים עליו. קרבה לטבע נתפסת פעמים רבות כיופי וכמקור השראה. אין ספק שחווית הדימויים הניבטים מתוך העבודה אינה טבעית. לא זו בלבד שאיננו רואים את הטבע לנגד עינינו, הדימויים שאנחנו רואים לקוחים מתוך עולם שבו חלקם הגדול גם אינו צילום של הטבע אלא מניפולציה גרפית שנערכה עליו, או דימויים שנוצרו באופן מלאכותי לחלוטין דרך תוכנות. מצד שני, אי אפשר להתעלם מהעובדה שצגי המחשב (והטלפונים, והטאבלטים וכו') הם הממשק הראשוני של האדם כיום לעולם. הרשת החברתית שלנו, סביבת העבודה, ביצוע הקניות, צריכת חדשות ועוד. החוויה האנושית שמאפיינת את החיים היום היא השימוש במחשב.  הכפר שלנו הוא הכפר הגלובלי, והשבט שלנו הוא הקהילה או הקהילות שאליהן אנו משייכים את עצמנו ברשתות החברתית.

קשה לאדם שלא להשתאות לנגד אינסופיותם של מרחבי המדבר או של גלי האוקיינוס, אך גם הטבע הווירטואלי מציע שפע בלתי ניתן להכלה. האדם מותקף ע"י רצף בלתי פוסק של גירויים, שדר שמסרב להיאלם, והרצון להתגבר על חוסר האונים ולמקם את האני מגייס אותנו לפעולת נגד, לארוג את הכאוס לכדי סדר. כך נוצרות רשימות המועדפים שלנו בדפדפן, קיר השיתופים שלנו בפייסבוק, הפלייליסט שלנו בנגן המדיה – אנחנו מנסים להגדיר מי אנחנו דרך מה שאנחנו שולפים מסופת המידע. הבעיה היא שההתנהגות הזו יכולה להיות תקפה ל"כאן ועכשיו" ולכמה עשרות דימויים, אבל נסו לדמיין אדם שקורא את כל קירות אלף חבריו בפייסבוק למן תחילתם ועד סופם – זו הרי משימה בלתי-אפשרית. אומרים שאין שני פתיתי שלג זהים, אך בסופת שלגים – מי סופר? העיקר הוא הסופה עצמה, המכלול, ולא הפרטים.

במקום לסדר את הסופה, מציג פזי את הדימויים בלי סדר קבוע מראש. בניגוד לרשתות החברתיות, שיוצרות סדר מן ההווה המועדף לעבר הנשכח, אצל פזי כל התמונות שוות וכל הזמנים שווים. אף-על-פי שאין ספק שמדובר בארכיון (כותרת העבודה רומזת ששמירת הדימויים וסידורם מבטיחים את זה שאף תמונה לא נשמרה פעמיים), תצוגת הפריימים המתחלפים מציגה לנו רק את חומרי הגלם. הדימויים, שלקוחים מעולמות תוכן שונים, לא נחווים על-ידינו בהקשר המקורי שלהם וגם לו בהקשר שבו הם נשמרו. הופעתם לזמן קצר משייכת אותם רק לסופת הדימויים.

כך נוצרת חוויה שונה, שמשחררת אותנו מהקשרים. הצפייה במכלול מאפשרת לנו חופש ממחויבות נרטיבית. אם נפספס דימוי, יגיע אחד אחר, כך שאפשר להתנתק מהסופה ולהתמסר לה כרצוננו. המח שלנו, שבחיים האינטרנטיים חווט מחדש כדי לקלוט כל תמונה בתוך ההקשר הווירטואלי שלה, מאותגר מחדש. המבט שלנו, שבהקשר המקורי היה צריך להתרכז באלמנט המרכזי שבדימוי, יכול לנסות לבנות סביבה הקשר, פעמים רבות דרך פרטים משניים. כשם שצילום אמנותי נשפט פעמים רבות על-פי הקשרו המיידי, ורק לאחר שנים נשפט מחדש לפי הקשר תקופתי ומקומי שהוא מייצג, כאן חווים הצופים חוויה דומה ביחס לדימויים האינטרנטיים. המבט השני הזה על הזמן ועל המקום, שנותן להם פרספקטיבה של עבר ושל שיוך למקום, הוא בדיוק ההפך מהחוויה האינטרנטית של "כאן ועכשיו גלובלי" שמנסות לכפות עלינו ענקיות הרשת. ובכך, Never The Same היא עבודה ארכיונית שמשתמשת בפרספקטיבה של "אמנות עממית" כדי לבקר את תרבות הרשת.